העיר ניו יורק צהלה ושמחה כשקרוב ל-30 אלף נשים גאות, טרנסיות ובני אדם נוספים מילאו את השדרה החמישית במנהטן במצעד הדייקיות השנתי - אירוע קווירי מחאתי שנערך זה 32 שנה כ"אנטי-תזה למסחריות של מצעד הגאווה המרכזי" - שייערך היום (ראשון) בעיר.
לצד שלטים צבעוניים ודגלים מעוטרים בסיסמאות קוויריות, בלטו השנה כצפוי גם שלטי "Free Palestine" ודגלי פלסטין ענקיים. נושא המצעד הרשמי השנה היה אומנם "דייקיות אומרות לא לפשיזם!", ברוח ממשל טראמפ החדש, אך המארגנות הוציאו הצהרה ברורה שלפיה המצעד עומד גם "בנחישות לצד מאבקי שחרור ונגד כל צורה של רצח עם". צפו בדגלי פלסטין ובסינתיה ניקסון במצעד:
בכך, השנה, אולי יותר מכל קודמותיה, הפכה הצעדה - שנערכה אתמול ללא אישור עירוני מתוך אידאולוגיה אנטי-ממסדית - לכר פורה למחלוקות הפנימיות בקהילה הגאה בארה"ב. כמה חודשים לפני האירוע הכריזו המארגנות כי "ציונים אינם רצויים בצעדה", במסגרת מדיניות רשמית חדשה שמטרתה "לתמוך בשחרור פלסטין ולהיאבק בכל צורה של דיכוי, כולל ציונות". השאלה מי בדיוק נחשב "ציוני" נותרה מעורפלת, אך ההשלכות היו קונקרטיות.
מי ששילמה את המחיר הייתה ג'ודי קריינס, הפעילה היהודייה היחידה בוועדה המארגנת שהתנגדה למדיניות. קריינס, לסבית מוצהרת מברוקלין שהייתה שותפה לארגון המצעד בארבע השנים האחרונות, הודחה מהצוות לפני כשבוע לאחר שהביעה הסתייגות פומבית מהקו החדש. למרות שמעולם לא הגדירה את עצמה כציונית היא טענה שיש לאפשר מקום לכל מי שמזדהה כ"דייק", ללא מבחן פוליטי. היא קראה בתקשורת וברשתות החברתיות לכלול גם ציוניות בצעדה בשם הכלה ופלורליזם. לדבריה, סרטון טיקטוק ויראלי אחד שהציג את המצעד כ"ציוני", תוך שימוש בדבריה, הצית "גל פאניקה" פנימי בוועדה המארגנת.
המייל הראשון שקיבלה הגיע מיהודייה אחרת בקבוצה, שביקשה ממנה לפרוש "מתוך כבוד הדדי". זמן קצר לאחר-מכן הגיע מכתב רשמי מטעם המצעד, שבו נכתב כי דבריה "סותרים את המצע שלנו ויוצרים תחושת אי-ביטחון בקרב קהילות BIPOC" - מונח המתייחס לנשים מקבוצות שאינן לבנות, בהן שחורות וילידיות.
תוך 48 שעות נחסמה גישתה של קריינס לכל הפלטפורמות הארגוניות, ובתום הצבעה היא הודחה ברוב של 88% מחברות הוועדה. קריינס טוענת שמעולם לא נערך מולה בירור, ששמה לא הוזכר במפורש באף התכתבות פנימית ושהכול בוצע בצורה "חשאית ומנוכרת".
"יש דרכים רבות להיות יהודייה, ויש דרכים רבות להיות דייק", כתבה קריינס. "לא אמרתי שאני ציונית, אבל זה לא תפקידה של קבוצה מצומצמת של מתנדבות לקבוע מי כן ומי לא רשאית להשתתף במצעד". לדבריה, המצעד הפך לבלתי-מכיל דווקא כלפי קבוצה שכבר חשה מודרת: יהודיות קוויריות שמסרבות לוותר על זהותן בשם נאמנות אידאולוגית כוללת.
לדבריה, "אנחנו לא אמורות לבחור צד בזהות שלנו. לא צריך לבחור בין להיות יהודייה לבין להיות להט"בית". קריינס הוסיפה כי גם ג'ודית קייסן-וינדזור, אלמנתה של אדי ווינדזור - מי שהובילה את העתירה ההיסטורית לבית המשפט העליון בארה"ב שהביאה לביטול החוק הפדרלי נגד נישואים חד-מיניים - הוסרה מהוועדה המארגנת של המצעד, בשל עמדות דומות. קייסן-וינדזור מזדהה כ"ציונית גאה", ולמארגנות לא שינתה המורשת ההיסטורית של בת זוגה, שהייתה לאייקון של מאבק קווירי נשי עד מותה ב-2017.
המקרה של קריינס אינו יוצא דופן. מאז 7 באוקטובר והמלחמה ברצועת עזה גוברות עדויות על הדרה של יהודים ויהודיות מאירועי גאווה בארה"ב. באוסטין, טקסס, קהילה רפורמית ביטלה את השתתפותה במצעד לאחר שמארגניו הביעו תמיכה ב-BDS וניתקו קשר עם הליגה נגד השמצה. בסן דייגו ובראלי שבצפון קרוליינה החליטו קהילות יהודיות למשוך את השתתפותן במצעדים דומים בעקבות הצהרות אנטי-ציוניות של המארגנים וחשש ממשי לאנטישמיות.
חלק מהקהילות היהודיות הגאות במדינה הקימו אירועים אלטרנטיביים. בניו יורק ובסן פרנסיסקו נערכו השנה מסיבות תחת השם "Shalom Dykes", ביוזמת נשים קוויריות יהודיות. "ציונות איכשהו הפכה למילת גנאי, ולעיתים לקוד ל'אינך רצויה'", אמרה נייט שלב, שפרשה מהוועדה המארגנת של צעדת הדייקיות בשנה שעברה. "לא ניתן שייקחו לנו את הגאווה. ניצור לעצמנו מרחב שמכיל את כולנו".
למרות המחלוקות, המצעד נערך כסדרו. משתתפות רקדו ושרו בקריאות לשחרור פלסטין, תחת אבטחה מוגברת. מארגנות האירוע הדגישו: מדובר בצעדה פוליטית, שמבקשת "לחבר בין מאבקי צדק חברתי ברחבי העולם". הן הבהירו כי עמדתן האנטי-ציונית איננה אנטישמית, אלא "חלק מהמאבק נגד כל דיכוי באשר הוא".
בקהילה היהודית נשמעת דאגה הולכת וגוברת מהתופעה. רבנים, פעילות וצועדים ותיקים מספרים על אווירה עוינת שמאלצת אותם לנטוש אירועים שבעבר היו עבורם מקום בטוח. "יש תחושה שמחזירים אותנו לארון, הפעם כיהודיות", אמרה הרַבָּה אלינור שטיינמן מאוסטין. "אנחנו נאלצות לבחור איזו זהות להצניע".
קריינס, שלקחה חלק במצעד כל שנה מאז 2007, לא מתכוונת לוותר. "אנחנו לא חוזרות לארון”, היא אומרת. "לא בגלל מי שאנחנו אוהבות – ולא בגלל מי שאנחנו".
