ירדן ביבס חזר הביתה. הוא כבר לא נמצא בשבי חמאס. הוא שוחרר יחד עם עופר קלדרון וקית' סיגל בפעימה הרביעית של השלב הראשון בעסקה השנייה. איזו שפת דילים נוראה, משל מדובר בהשכרת דירה ולא בהצלת חיים. גם המעשים הגדולים ביותר מורכבים מאותיות קטנות.
אולי זה חסד שהממשלה לא ראויה לו, אבל ייתכן שלסיפור כל כך רע לא יכול להיות סוף כל כך טוב בדמות שחרורם של כל החטופים בבת אחת. דרושות כמה עסקאות, וכמה שלבים, וכמה פעימות, וחשש תמידי שמא העניין לא יסתיים לעולם והאחרון שבהם לא יחזור. עצם הדאגה הכרחית. בלי הדאגה זה לא היה קורה. עד שישובו כולם, אפילו לשחרורם שהתאחר של המשוחררים בעסקה הנוכחית, המסמל את הקץ לעינויים, נוצק אלמנט מובהק של עינוי והשתהות – רק עוד שלוש, ורק עוד ארבע, ורק עוד שלושה, ומאחור תמיד נשארים הרבה יותר חטופים מאלו שמשוחררים בכל פעם, מזכירים שגם כאשר יש מן הטוב, אז בעולם יש עדיין מספיק רוע לכולם.
גם הסטריליות היחסית בשחרור השלושה לא משכיחה שב"שחרור" הכוונה למעשה לשרשרת פעולות. בן אדם לא הופך משבוי לחופשי במהלך אחד. זה מתחיל ביציאה מהמנהרה, ובהמשך מהרכב, ולאחר מכן בצעדה על הפודיום, מעבר לאמבולנס של הצלב האדום, מסירה לכוח צה"ל, כניסה לשטח ישראל, ורק אז – מפגש עם המשפחות
במחיר היומיים שחלפו מאז הפעימה השלישית ביום חמישי, נחסכה משלושת המשוחררים צעדת האימה בלב ההמון העזתי שהייתה מנת חלקם של המשוחררים בפעימות הקודמות. גם הסטריליות היחסית בשחרור השלושה לא משכיחה שב"שחרור" הכוונה למעשה לשרשרת פעולות. בן אדם לא הופך משבוי לחופשי במהלך אחד. זה מתחיל ביציאה מהמנהרה, ובהמשך מהרכב, ולאחר מכן בצעדה על הפודיום, מעבר לאמבולנס של הצלב האדום, מסירה לכוח צה"ל, כניסה לשטח ישראל, ורק אז – מפגש עם המשפחות. החלק האחרון, והוא בלבד, מציע את הקתרזיס המיוחל - עבור המשוחרר והמשפחות, אבל גם בשביל מדינה שלמה שמצפה לכך כבר למעלה משנה. זו ראשית תחושת הביטחון וסגירת המעגל. מי שנחטף מביתו, חוזר לביתו. אם לא הפיזי אז לפחות הרגשי.
רגע האיחוד הזה הוא למעשה רגע ההיפרדות בין המדינה לחטוף ששב. לפני שהחטוף הוא האבא או הילד של כולנו, הוא קודם כל האבא של הילדים שהם רק שלו והבן של ההורים שהם רק שלו. הטרגדיה הלאומית הזאת מורכבת מפסיפס של טרגדיות פרטיות. החטופים חוזרים לא כאשר הם עוברים מידי חמאס לידיים ישראליות, אלא רק ברגע שהם עוברים מידיים ישראליות לידיים משפחתיות, כאשר הידיים המחבקות הן של המשפחה הגרעינית. אמא שפוגשת את בתה, אב שפוגש את ילדיו.
הסיפור של עופר קלדרון וקית' סיגל נסגר. זה של ירדן ביבס נותר פתוח. חזרתו לא סוגרת את המעגל, אלא להפך - מנציחה את היותו פתוח. זה לא סוף טוב. זה אפילו לא סוף. כמעט בין רגע הפך מזה שמצפים לו לזה שמצפה בעצמו.
