בנובמבר 2025 החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה לבטל תוכנית שקודמה על ידי הוועדה המחוזית חיפה במשך כחמש שנים, להקמת אזור תעסוקה בשטח 1,400 דונם ממערב לכביש 6, ליד קיבוץ להבות חביבה. המתחם היה אמור לתת אופק כלכלי לשתי ערי המשולש, באקה אל-גרבייה וג'ת. דו"ח מבקר המדינה בעניין "פערים בהכנסות העצמיות של רשויות מקומיות" מחודש יוני 2026, מגלה שביטול התוכנית, אירוע חריג לעצמו, לא היה מקרי, ומהווה חלק ממדיניות: על אף ההכרה בצורך הדחוף ליצירת מקורות הכנסה נוספים לרשויות פריפריאליות עניות, משרד הפנים מונע הלכה למעשה את הקמתם של אזורי תעסוקה משותפים לערבים ויהודים.
הדו"ח מוצא שקיים פער אדיר בהכנסות מארנונה בין יישובי החברה הערבית לבין יישובים אחרים. כך למשל, ערי המרכז תל אביב, רמת גן, הרצליה ורעננה נמצאות בטווח של 74-80% הכנסות עצמיות, לעומת ישובים ערביים במרכז הארץ, כגון ג'לג'וליה, טירה, כפר ברא וכפר קאסם, שבהם שיעור ההכנסות העצמיות נע בין 8.4% ל-39% (ביישובים הבדואיים בנגב, רהט ולקיה לדוגמה, המצב עוד יותר גרוע).
את הפער הזה אפשר להסביר בין היתר במיעוט ההכנסות מארנונה מאזורי תעסוקה ביישובים הערביים. בהקשר הזה חשוב לציין כי כל הרשויות המקומיות נשענות על שני מסלולים מרכזיים להכנסות: ארנונה ממגורים וארנונה מתעסוקה. ארנונה מתעסוקה כדאית יותר לרשויות מאחר שהתעריפים שלה גבוהים יותר מתעריפי הארנונה למגורים, וגם בגלל ששימושים שאינם למגורים צורכים פחות שירותים מהעירייה. מחקר של עמותת סיכוי-אופוק ומרכז אינג'אז מגלה פערים עצומים בין היישובים היהודיים לערביים: בעוד שברשויות יהודיות עמד ממוצע חיובי הארנונה על 44% לארנונה ממגורים לעומת 56% לארנונה מאזורי תעסוקה, ברשויות הערביות המספרים נוטים בצורה מובהקת לכיוון הבלתי רווחי, עם 68% מההכנסות הנובעות מארנונה למגורים ו-32% בלבד מארנונה מתעסוקה.
חסמים מערכתיים
במשרד הכלכלה והתעשייה, כך עולה מדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הבינו שאפשר לסייע לרשויות, שבהן שיעור הארנונה מתעסוקה נמוך, באמצעות יצירה של אזורי תעסוקה משותפים. זאת, באמצעות עריכת שינוי בגבולות המוניציפליים של היישובים הקטנים בפריפריה, כך שייהנו מארנונה של אזורי תעסוקה שנמצאים במקומות סמוכים - בדרך כלל במועצות אזוריות מבוססות מהמגזר היהודי. אולם ברגע שמדובר בחלוקת הכנסות עם ישובים ערביים - הנושא נתקל בשורת חסמים מערכתיים.
דו"ח המבקר מגלה ליקויים באופן הטיפול של הוועדות הגיאוגרפיות, הפועלות לשינוי הגבולות המוניציפליים של היישובים הקטנים - ולכן אלה נדונים להישאר עם שיעור ארנונה נמוך. כך, למשל, דו"ח המבקר מתאר כיצד הבקשה לשינוי גבולות, שהגישה מועצת כפר כנא כבר ב-2017 לצורך חלוקת הכנסות עם עיריית נוף הגליל ואזור התעשייה ציפורית - לא קודמה; עיריית נצרת הגישה בקשה לשינוי גבולות וחלוקת הכנסות עם נוף הגליל ב-2016, אך עדיין לא התקבלה החלטה; במקרה אחר, הבקשה של המועצה האזורית בוסתאן אל-מארג' לשינוי גבולות, כך שתיהנה מרווחי אזור התעסוקה אלון התבור, הצליחה רק לאחר עתירה שהוגשה לבג"ץ - 11 שנים אחרי הגשת הבקשה המקורית ב-2014.
משרד הפנים השיב לפניית מבקר המדינה בנושא כי הסיבות לעיכוב בטיפול בבקשות קשורות לכך שהשרים, שבסופו של התהליך אמורים לחתום על השינוי בגבולות היישובים, "מעדיפים לקבל החלטות בראייה מרחבית כוללת", ש"ריבוי מערכות הבחירות בישראל בשנים האחרונות לעיתים הביא לעיכובים בקבלת החלטות", וכי מדובר ב"שיקולים הנוגעים לסדרי עדיפויות של השר ושל מנכ"ל משרד הפנים בטיפול בנושא". באופן לא מפתיע, "סדרי העדיפויות" הללו מתיישרים עם המדיניות רבת השנים המנציחה פערים כלכליים וחברתיים בין החברה הערבית והיהודית בישראל.
גיא נרדירצף הכשלים שחשף מבקר המדינה בקידום אזורי תעסוקה משותפים לערבים ויהודים על ידי משרד הפנים הוא עדות ברורה לפוליטיזציה של מערכת התכנון - כניעה של המדינה ללחץ הרשויות החזקות, שאזורי התעסוקה נמצאים בתחומן, הנהנות מהכנסות גבוהות יותר של ארנונה. דו"ח המבקר הוא אישוש נוסף לאופן שבו החלטות פוליטיות של נבחרי ציבור משפיעות לא רק על מעמד החברה הערבית בישראל, אלא גם על השירותים הבסיסיים שהיא מקבלת (או במקרה הזה - לא מקבלת) מהמדינה.
היוזמה המבורכת לצמצום פערים באמצעות אזורי תעסוקה משותפים זוכה ליחס המאפיין לא מעט החלטות מקצועיות שנועדו לשפר את מעמד החברה הערבית, כלומר נמחק באופן התואם את האידיאולוגיה של ראשי המערכת הפוליטית. אם לא די בכך, הממשלה אישרה לפני שבועיים את צמצום תוכנית החומש לפיתוח כלכלי בחברה הערבית. כל עוד הדרג הפוליטי ממשיך לטרפד את המהלכים המקצועיים לצמצום הפערים, מעגל הקסמים של הרשויות והאזרחים שנדונו לעוני לא יישבר.
גיא נרדי הוא רכז דיור וקרקע בעמותת סיכוי-אופוק, לקידום חברה שוויונית בין ערבים ויהודים
