מאות בני משפחה וחברים ליוו היום (ב') למנוחות את רס"ל (מיל') בן זוסמן ז"ל, בן 22 מירושלים, לוחם במחלקת הסיור של גדוד ההנדסה 601 בחטיבה 401. בן נפל אתמול בקרבות בצפון רצועת עזה. "לסיפור שלנו יהיה סוף טוב, אנחנו ננצח! אין לנו ברירה אחרת", אמרה לנוכחים אימו שרית.

"אנחנו עם שרוצה לחיות, ולא כמו האויבים שלנו – שפלים ועלובים, פחדנים, נאצים שמקדשים את המוות. אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה", הוסיפה האם. "המנהיגים שלנו חייבים להיות ראויים לנו. אם החיילים שלנו הצליחו לשים את עצמם בצד ואת העם במרכז – ראוי שיעשו כך גם מנהיגינו. מנהיגים שלא מבינים ומסתובבים עם יוהרה – עדיף שיפנו את המקום למי שכן מבין".
האם שרית סיפרה על בן שהיה "ילד חלום. מעולם לא נקראנו לשיחה עם המורה והמנהל. אף פעם לא נתקלנו בבעיה להעיר אותך ליום חדש – תמיד קמת מוכן לבצע. לאורך כל ימי חייך חיית במלאות כזאת, וכל תחנה בחייך הייתה מלאה. אהבת בכל הכוח את בית"ר ירושלים. הייתה תקופה שלא הסכמת לאכול מאכלים בצבע ירוק – כי אין מצב למכבי חיפה. לא נחת מהמטרות שהצבת לעצמך, אבל תמיד היית שמח ומוקף בחברים".
2 צפייה בגלריה
הלווייתו של בו זוסמן
הלווייתו של בו זוסמן
הלווייתו של בן זוסמן ז"ל
(צילום: Spencer Platt/Getty Images)
2 צפייה בגלריה
הלווייתו של רב סמל בן זוסמן בבית העלמין הר הרצל
הלווייתו של רב סמל בן זוסמן בבית העלמין הר הרצל
(צילום: שלו שלום)
האחות מיקה ספדה לאח הגדול: "היית האח שכל אחות קטנה תבקש, כזה אח גדול קלאסי שבכל מקום שהייתי מגיעה היו יודעים. תמיד נלחמת על הקשר שלנו, גם כשהייתי קצת קשה. כל שיחה שלנו לאחרונה התחילה ב'מיקוש, מה איתך?', ואז אני חופרת ואומרת לעצמי שזה לא קריטי ושואלת מה איתך".
"בן שלי, הבטחת שתשמור על עצמך. באמת הבטחת לי", הוסיפה בכאב מיקה. "בן שלי, אור במשפחה, ילד יפהפה, כל כך הרבה דברים שלא נספיק לעשות יחד, שלא תספיק לעשות ולחוות. תודה לך על 18 שנים נפלאות שאתה אח שלי הגדול, סליחה שלא הייתי האחות המושלמת".

"אמרת שאתה רוצה להיות חלק ממשהו גדול"

בבית העלמין הצבאי ביבנה ליוו היום מאות בני אדם את רס"מ (מיל') נריה שאער ז"ל, לוחם מילואים בגדוד 6655 בחטיבה 55, שנפל אתמול בקרב במרכז רצועת עזה. "נריה, ילד יקר ואהוב שלנו, אני לא מאמינה שאתה כבר לא איתנו. אתמול התהלכתי בהרגשה לא טובה", ספדה לו האם ענת.

"סליחה שהייתי אמא נודניקית ומציקה, דואגת לעתידך. היית ילד עניו, שקט, צנוע, ביישן, אהוב על כולם", הוסיפה האם. "אני לא שוכחת כמה דאגת לי כשהייתי בבית חולים, הגעת למיטתי כדי לומר תהילים. היית מחכה עד שאירדם ומכסה אותי בשמיכה. תמיד דאגת לכולם ושמרת על קשר. תהיה מליץ יושר על עם ישראל, ותודה שהיית ילד שלנו 36 שנה".
"הלכת למלחמה הזאת עם רוח לחימה ואומץ רב", ספדה אחותו, הדר שלום. "כששאלתי אותך אם אתה פוחד, אמרת לי שאתה רוצה להיות חלק ממשהו גדול. כואבת והמומה איך הלכת ולא תחזור, הלב מסרב להאמין. הדוד הנערך בעיני האחיינים, אוהב אותם כאילו הם ילדיך. תודה שהגנת עלינו בגופך, נתגעגע".
אהרון מירמן, חברו של נריה, סיפר: "אתה בטח היית נבוך שכולם מדברים עליך. כזה היית, צנוע. לא אוהב לעשות מעצמך עניין. לפני כמה ימים דיברנו כשהיית עסוק בלחיצה. 'אתה אוהב את זה?', שאלתי. 'דווקא נחמד לי'. 'זה לא מפחיד אותך?' לא, ענית בפשטות. שאלתי כמה משקל אתה סוחב, ואמרת שאתה לא סוחב יותר מדי, ושאתה סוחב גם את המשקל של הנגביסט כדי להקל עליו".