בראשית 1991 הוביל ג׳ורג׳ בוש האב את ארצות-הברית לניצחון צבאי מוחץ במלחמת המפרץ הראשונה, אך פחות משנה לאחר מכן נחל תבוסה קשה בקלפי. ארצות-הברית, שעמדה בראש קואליציה בינלאומית נרחבת, הנחילה את אחת המפלות הגדולות בהיסטוריה המודרנית לצבא עיראק - שנחשב באותה עת לאחד הצבאות הגדולים בעולם, אך לא יכול היה לעמוד מול הדיוק והעוצמה של הפעלת האש המודרנית וניגף במהירות בפני העליונות הצבאית האמריקאית.
אולם למרות הניצחון הצבאי המובהק, בוש האב הפסיד את הבחירות של שנת 1992. בעוד אחוזי התמיכה בו נסקו מייד לאחר הניצחון והגיעו לנתון דמיוני של כמעט 90%, הוא לא הצליח לתרגם את ההצלחה הצבאית לתמיכה פוליטית בקלפי. תבוסתו המוחצת למועמד הצעיר ביל קלינטון מיוחסת לכך שהמצביעים האמריקאים הפנו את מבטם לאחר הניצחון הצבאי אל הזירה הפנימית והכלכלית ולרוחות השינוי שגילם יריבו. הניצחון הצבאי של בוש האב לא מנע את הפסדו הפוליטי.
אולם העובדה שמנהיג שזכה לתמיכה ציבורית חסרת תקדים בעקבות מלחמה קצרה ומוצלחת איבד את השלטון זמן כה קצר לאחריה אינה יוצאת דופן כפי שנהוג לחשוב. בדמוקרטיות, השפעתה הפוליטית של מלחמה תלויה לא רק בעצם הניצחון אלא גם במשך הלחימה, במחיריה, וביכולת לעבור מניהול מלחמה למדינאות ושיקום.
האם נתניהו מבין זאת? לאחר לחימה רציפה של שנתיים שהסתיימה רק עם הפסקת האש באוקטובר האחרון, שוב מנשבות רוחות מלחמה. למרבה הצער קשה שלא להאמין שהממשלה הנוכחית, שאינה מסוגלת להפריד בין הבטחון הלאומי של מדינת ישראל לאינטרסים הפוליטיים הצרים שלה, מבקשת לחדש את הלחימה באחת מן הזירות (גם) על מנת לסחוט תמונת ניצחון כלשהי שתקהה את תחושת האכזבה הקשה של מצביעיה הפוטנציאליים. לאחר שאף אחת מזירות הלחימה לא נסגרה בהסכם מדיני יציב, מדיווחים עולה כי נתניהו מבקש לשכנע את הנשיא טראמפ לשוב ולתקוף באיראן, וסמוטריץ׳ מבטיח פעם נוספת לשוב ולהילחם בעזה ובלבנון. כזכור הנשיא האמריקאי כפה את הפסקת האש מכיוון שנתניהו סרב לסיים את המלחמה; לאחר שהבטחותיו ל״ניצחון מוחלט״ הוכחו כריקות הוא פחד ששותפיו הפוליטיים יפילו את ממשלתו.
נתניהו מאמין שאם רק ישיג תמונת ניצחון הוא יוכל לרכב על גלי הצלחה צבאית לניצחון בקלפי. ואכן ישנן דוגמאות היסטוריות מובהקות של מנהיגים שזכו בבחירות לאחר מערכות צבאיות מוצלחות. מלחמת פוקלנד, שנערכה בשנת 1982 בין בריטניה לבין ארגנטינה בשל סכסוך על הריבונות באיים שבדרום האוקיינוס האטלנטי, מספקת דוגמה כזו. לאחר מספר שבועות של לחימה המערכה הסתיימה בכניעת הכוחות הארגנטינאים ובהחזרת הריבונות הבריטית על האיים. הדינמיקה הפוליטית שלאחר מלחמות המסתיימות בהכרעה פעלה במקרה זה בשני האגפים: בעוד שהתבוסה הצבאית הביאה לנפילתו של המשטר הצבאי ושל לאופולדו גלטיירי שעמד בראש החונטה הצבאית בארגנטינה, בבריטניה נתפסה המערכה כנצחון גדול, הפופולריות של ראשת הממשלה מרגרט תאצ׳ר נסקה בעקבותיה וסייעה לה ולמפלגה השמרנית להשיג ניצחון מוחץ על יריביהם הליברליים בפער הגדול ביותר מאז מלחמת העולם.
באופן דומה נבחר ג׳ורג׳ בוש הבן מחדש בשנת 2004 במידה רבה בזכות האקלים הפוליטי שנוצר בעקבות המלחמות באפגניסטן ובעיראק. לאחר מתקפות ה־11 בספטמבר בשנת 2001 זינקה התמיכה בבוש כשהוביל את המלחמה באפגניסטן, וב־2003 הוא התחזק עם הפלתו המהירה של סדאם חוסיין בעיראק. בוש מסגר את הבחירות סביב נושאי ביטחון לאומי והנהגתו בשעת מלחמה, ומיצב את עצמו כמנהיג צבאי הנוסך ביטחון. למרות הטראומה של המתקפה על מגדלי התאומים, רבים מהבוחרים הצביעו עבור מועמד שנראה היה שמוביל את ארצות הברית לניצחונות בשדה הקרב (רק בתקופת נשיאותו השנייה החל הציבור האמריקאי להתנגד למלחמות הללו).
ניתן היה לשער שמעמדה הציבורי של הקואליציה בישראל ישתפר לאחר הניצחון חיזבאללה ו״מלחמת 12 הימים״ מול איראן בה הפגין צה״ל עליונות צבאית מכרעת. אולם אם היה שיפור כזה הוא היה רגעי בלבד
לאור זאת, ניתן היה לשער שמעמדה הציבורי של הקואליציה בישראל ישתפר לאחר הניצחון חיזבאללה ו״מלחמת 12 הימים״ מול איראן בה הפגין צה״ל עליונות צבאית מכרעת. אולם אם היה שיפור כזה הוא היה רגעי בלבד. על הקואליציה להתמודד עם העובדה שחמאס, חיזבאללה וגם איראן משתקמים במהירות מהמכות שהוטחו בהם. אבל גם אם יעלה בידו של ראש הממשלה להשיג תמונת ניצחון האם הדבר יבטיח את נצחונו בבחירות?
הדוגמה המובהקת ביותר לניצחון צבאי אדיר ומייד לאחריו הפסד פוליטי היא זו של ווינסטון צ׳רצ׳יל, שהוביל את האומה הבריטית בקשה שבשעותיה אל הניצחון שאין מוחלט ממנו מול גרמניה הנאצית. מייד עם תום המלחמה הפסיד את הבחירות ואת ראשות הממשלה. צ׳רצ׳יל השמרן הפסיד את הבחירות ב-1945 למרות שבריטניה יצאה מנצחת במלחמת העולם השנייה משום שהציבור הבריטי רצה שינוי בסדרי עדיפויות: לאחר שנות המוות הסיטונאי, ההרס הנרחב בערי אנגליה והצנע, רוב גדול של הבוחרים העדיפו את הבטחות מפלגת הלייבור בראשות קלמנט אטלי לרפורמות חברתיות, שוויון, דיור ובריאות לכל. הלייבור, שהבטיח להתמקד בניהול חיי השלום ושיקום המדינה, השתמש בסלוגן אפקטיבי במיוחד שחידד את הנקודה: ״הריעו לווינסטון, הצביעו ללייבור״. דמותו ההרואית של צ׳רצ׳יל כמנהיג מלחמה לא הספיקה מול הרצון להשאיר מאחור את המלחמה ומוראותיה לטובת תחושת ביטחון כלכלי וחברתי, ולכן הוא הפסיד את הבחירות למרות הניצחון הצבאי ההיסטורי שנזקף לזכותו.
אילו חשב ראש ממשלת ישראל שהציבור יתמוך בו היה פורץ לבחירות מזמן, כפי שעשה בעבר. באופן פרדוקסלי חולשת הממשלה היא שמאריכה את חייה מכיוון שחבריה יודעים שהרכב הכנסת הבאה ישקף את הירידה הדראסטית בכוחם. ראש הממשלה מקווה שאם יסחט עוד ״ניצחון״ בעזה, ביירות או טהרן, שאותו ינסה לשווק כ״מוחלט״, הדבר יאפשר לו לנצח בבחירות. ההיסטוריה של מנהיגים בשעת מלחמה, ובראשם צ׳רצ׳יל מושא הערצתו של נתניהו, מלמדת שאפילו ניצחון מוחלט, עם או בלי מרכאות, אינו מבטיח דבר ועשוי להסתיים במפלה ביום הבוחר.
פרופ' ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב וראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה
