ישנה דובאי. זו שמעבר לסלפי עם הבורג' חליפה, הארכיטקטורה המסחררת והקניונים שנראים כערים בתוך ערים. זו הדובאי המסופרת מבעד לעיני הישראלים שמאז החלו הטיסות הישירות מתל אביב, לפני כמעט שש שנים, הן לא הפסיקו להגיע.
תיירות, קניות, עסקים ושטף בלתי נפסק של משלחות העוסקות בדיאלוג בין-דתי ובשיתוף פעולה אזורי ברמת ה-people to people. אותו שלום חם שלא התפתח בכמעט חמישים שנות יחסים עם מצרים, נראה שמצא את ביטויו באיחוד האמירויות הערביות. הדינמיקה המזרח־תיכונית, שלעיתים קרובות מנסים לטמון בין החולות, נחשפת בסופו של דבר לרוב דרך מהשמיים. ולא רק בשל מתן מרחב אווירי למתקפות צבאיות: כמעט מאתיים טיסות מקשרות מדי שבוע בין ישראל לאמירויות; מסלול של שלוש שעות, בזכות חציית מדבר ערב באישורה האדיב של ריאד, שעדיין רשמית אויבת.
חברתי למסע היא אסמא. אביה נולד בעזה ונשא לאישה ערבייה ישראלית בתקופה שבה זה היה דבר שבשגרה, לפני שהאינתיפאדה השנייה בלמה את התופעה. אנחנו מסתובבות בשוק התבלינים בדיירה, השכונה ההיסטורית שממנה התפתחה מטרופולין גורדי השחקים שהיא דובאי כיום. הדבר היחיד שאני מחפשת הוא לנחש לפי תווי הפנים של האנשים שאנו פוגשות מהיכן הם מגיעים, ואת הזעפרן, שכידוע הוא הענף המובהק של הסוחרים האיראנים. המוכר שואל אותנו מאיפה אנחנו. בעוד אני מתמהמהת, מתוך מעין רפלקס פבלובי שנוצר מסדרה אינסופית של חוויות דחייה על אדמת אירופה, אסמא מקדימה אותי: "מישראל". פניו של המוכר נדלקות. הוא משיראז. לחיצות יד, חיוכים, אנחנו מדברים על המלחמה, על הקשיים שלו בייבוא ה"זהב האדום" בשל הסגר על מצר הורמוז. קצת לאחר מכן, ברחוב, מוכר אחר, גם הוא איראני, שומע אותנו מדברות עברית ומזדרז לעברנו. הוא לא רוצה למכור לנו דבר.
הוא רק אומר "שלום ישראל! מקווים לשלום בקרוב". במסעדה, המלצר מועתז הוא סורי מסוודא, בן דודו נרצח בטבח של יולי שעבר. למשפחתו קשרים ישירים עם הדרוזים של מג'דל שאמס, בחלק הישראלי של רמת הגולן. הוא שונא את ג'ולאני. קצת לאחר מכן, לעומת זאת, אנחנו יוצאות עם עלי, גם הוא סורי, סוני, מאידליב. הוא נותן אמון בהתפתחות של "הג'יהאדיסט לשעבר בחליפה ועניבה", אומר שצריך לתת לו צ'אנס, וזועם בעיקר על האיראנים והטורקים.
בעולם שבו נרטיבי השנאה נעים במהירות של ציוץ, האינטראקציות החיות הללו הן כמו נשימת אוויר צח כשמרגישים שעומדים לחנוק
בעולם שבו נרטיבי השנאה נעים במהירות של ציוץ, האינטראקציות החיות הללו הן כמו נשימת אוויר צח כשמרגישים שעומדים לחנוק. אין הסכמה על הכול, אבל ניתן לעשות את הדבר הבסיסי ביותר שדווקא רבים מאלה שפיהם מלאה במילת הקסם "שלום" שכחו: לדבר, להיפגש, להתווכח. באמירויות אין תרבות חרם נגד ישראלים, זו שמשתוללת במערב שבו, מתוך צורה מתחדשת של אוריינטליזם, הורגים כל אפשרות של דיאלוג.
במובן הזה, האמירויות הן הניו יורק האמיתית של המזרח התיכון, הרבה יותר מתל אביב, שלעיתים קרובות קיבלה את התואר הזה. לא בשל קו הרקיע או בשל השכפולים של הלובר או הגוגנהיים. אלא בשל אותה תחושה של כור היתוך תרבותי, מלטינג פוט, כמו שתיאר אותו ישראל זנגוויל ביצירתו בעלת אותו השם, המספרת על הגירתה לעיר הגדולה של משפחה יהודית ששרדה את הפוגרום בקישינב ב-1903. ולא בשל המערביים המהגרים שנמשכים לדובאי מההקלות הכלכליות שמעניקה, אלא בשל כל המזרח־תיכוניים הנמצאים במלחמה זה עם זה, שגורלם מוצא נקודת מפגש כאן. ישראלי יכול ליצור קשר עם לבנונים, פלסטינים, סורים, איראנים, עיראקים, מצרים, פקיסטנים, סעודים – אינטראקציה שבצורה מסויימת נכפית על ידי החוקים הנוקשים של המדינה, האוסרים על הבעת התנגדות לעמדות ההנהגה. אלה חוקים שכל מי שבוחר להגר לכאן מודע להם היטב ולא מתעמת איתם. ואף שכולם אומרים לך "באמירויות לא מדברים פוליטיקה", מאחורי דלתיים סגורות הדיון חי, פורה, נותן אפשרות להרגיש אם יכולה להתקיים חלופה לשנאה שמתחילה באינטראקציה אנושית, בעולם שבו הרשתות החברתיות הפסיקו לחבר בין אנשים, ומעדיפות לחזק את תיבות התהודה והקיטוב.
המלחמה סיבכה רק את הלוגיסטיקה
מילה ויסקין, שמייבאת ומפיצה מוצרים ישראליים באמירויות – ובמיוחד בירה ויין כשרים עם תוויות בעברית המוצגים בכמה ברים בעלי רישיון, בהם ה-Adams Beer Kitchen Bar באבו דאבי – מספרת לי שהמלחמה סיבכה רק את הלוגיסטיקה, אך לא את תחושת השייכות שעושה את דובאי לבית שני שלה בשש השנים האחרונות. "וכשאני רוצה לעשות שבת עם המשפחה, אני עולה על טיסה, שלוש שעות ואני בתל אביב." הקהילה היהודית המקומית מונה כיום כשבעת אלפים נשמות, חלק גדול הם גם ישראלים. נפח הסחר בין ישראל לאמירויות לא צנח עם המלחמה ונשאר בסביבות 3 מיליארד דולר בשנה (לא כולל שירותים והענף הצבאי).
באבּרה – כלי השיט המסורתי שמשמעותו "לעבור", בדיוק אותה האטימולוגיה של "עברי", המתארת את אברהם לאחר שחצה את הפרת בדרכו לארץ כנען – אנחנו חוצות לגדה השנייה של ה-Creek ומגיעות למוזיאון "Crossroads of Civilizations" בשכונה הציורית שינדאגה. המוזיאון הוא פנינה קטנה שהפכה ליעד עלייה לרגל עבור משלחות העוסקות בדיאלוג יהודי-מוסלמי. מייסדו, אחמד עוביד אלמנצורי, עם קריירה ארוכה במוסדות האמירותיים, הוא איש חזון אשר התחיל להציג חפצי מורשת יהודית ופריטים הקשורים להיסטוריה של הציונות וישראל הרבה לפני חתימת הסכמי אברהם ב-2020. המוזיאון שלו הוא הראשון בעולם הערבי שבו אגף קטן המוקדש לשואה. "בזמנו, היו שואלים אותי מדוע. התשובה שלי פשוטה: ההיסטוריה שייכת לאנושות, לא לפוליטיקה. ההבנה מתחילה בידע: אם אנחנו משמרים רק את המורשת של מי שדומה לנו, אז אנחנו לא משמרים תרבות, אלא רק את עצמנו," אומר לי אלמנצורי. אני פוגשת אותו בכנס "שגרירי דו-קיום" באבו דאבי, שם הוא עסוק בהצגת רכישתו האחרונה, אנטיפונר (מחזור תפילות) מחצי האי האיברי מהמאה ה-14, המשלב טקסטים ליטורגיים מתוך הכתבים הקדושים. "כתב היד הזה הוא עדות: הוא משקף מסורת אינטלקטואלית שעוצבה מתוך המפגש בין חכמים מוסלמים, נוצרים ויהודים, בעולם שבו ידע שותף, תורגם והופץ. זה לא עבר אשלייתי: הוא מספר לנו מה אפשרי עוד היום," אומר מנצורי, שזה עתה קיבל במוזיאון משלחות שונות שהגיעו לכנס השנתי השלישי בנושא "דיאלוג בין תרבויות וסובלנות".
עשרות משתתפים הגיעו מישראל ליצור קשרים עם עמיתיהם מהאזור: בין השאר, נשים לשינוי, מנהיגים דתיים לדיאלוג, "We are Mena" – רשת שמחברת ארגוני נוער מהמזרח התיכון וצפון אפריקה.
באבו דאבי אני פוגשת גם את ערד שאואט, יוצר ישראלי מוערך שמקדם פרויקט תיעוד של מוסלמים חסידי אומות העולם. במוזיאון של מנצורי, פאנל אחד מוקדש לרופא המצרי מוחמד חלמי, שהציל אישה יהודייה בברלין בזמן השואה. משלחת נוספת שנמצאת במקום היא של "המרכז הבין דתי בירושלים", שהביאה למקום למעלה משלושים מנהיגים ישראלים פעילים בתחום "הדיפלומטיה הבין-דתית". בין הנוכחים, גם קאדי ד"ר איאד זחאלקה, נשיא בתי הדין השרעיים בישראל (המקבילים לבתי הדין הרבניים, שבישראל סמכותם נוגעת לענייני מעמד אישי). מטרת הדיאלוג הזה, שמשתתפים בו דמויות דתיות מאינדונזיה ועד לבנון, עבור בעיראק ומדינות המפרץ, היא לגבש מסמך שיכול לשמש כמעין "Nostra Aetate" יהודי-מוסלמי, מספר לי הרב אהרון אריאל לביא, מנהל המרכז. "המסר שלנו הוא להדגיש את חשיבות שיתוף הפעולה בין הדתות האברהמיות בקידום יציבות אזורית, מתינות והתמודדות עם קיצוניות דתית ופוליטית." איחוד האמירויות הערביות הוכיח את עצמו כקרקע פורייה לבניית שותפויות בכיוון הזה.
במישור מקביל ומשלים, אבו דאבי היא המדינה התורמת המובילה ברצועת עזה, גם בסיוע הומניטרי וגם במאמצי שיקום. היא גם הבית של מוחמד דחלאן, היריב המושבע של אבו מאזן, שהוגלה מעזה ב-2011 וכיום ממלא תפקיד משמעותי בשיחות על עתיד הרצועה. אלה שני מסלולים – הסיוע הקונקרטי לפלסטינים וחיזוק היחסים עם הישראלים – שבשלב זה פועלים על מסילות נפרדות, אך שבתוך החזון האסטרטגי האמירותי עשוים למצוא נקודת מפגש דווקא במדינת המפרץ הזו.
קשרים בין אנשים, קהילות ומדינות
"הסכמי אברהם נועדו ליצור קשרים בין אנשים, קהילות ומדינות," אמר עלי ראשד אלנועימי, יו"ר ועדת החוץ, הפנים והביטחון של המועצה הלאומית הפדרלית של האמירויות, ויו"ר "מרכז מנארה לדו-קיום ודיאלוג", בדברי קבלת המשלחת. "לצערנו, מקומות מסוימים באזורנו נוצלו על ידי כוחות המקדמים נרטיבים של פילוג, שנאה וחוסר אמון. בשל כך אנו זקוקים לשגרירי שלום שיבנו גשרים וידברו בפומבי ובבהירות על חשיבות היחסים הללו. הקשר בין איחוד האמירויות הערביות לישראל הוא אסטרטגי, מושרש לא רק באינטרסים משותפים אלא גם בחזון לעתיד טוב יותר לאזורנו. עלינו להמשיך ולחזק את השותפות הזו לטובת הדורות הבאים." בהקשר זה, לחינוך תפקיד מרכזי. "המפתח לשינוי המזרח התיכון הוא חינוך, ולכן בחרנו להתמקד בתחום הזה באופן אסטרטגי ומדעי," הוסיף פיראס חבל, נשיא מרכז Emirates Scholar, בין מארחי הכנס הגדול לדיאלוג.
תוצאת הגישה הזו ניכרת על הבמה של Higher College of Technology באבו דאבי באירוע "שגרירי דו-קיום", שבו מוענקים פרסים לסטודנטים ממדינות שונות שנבחרו על עבודות המקדמות דיאלוג בהקשרים של מתח פנים-חברתי גבוה. בין השאר, נועה, מיקה ויחיא, סטודנטים למשפטים מאוניברסיטת חיפה, עולים לבמה. הם מציגים "מדריך לקהילה חסינה לסכסוכים: לקחים מחיפה לאירועי ה-7 באוקטובר". הם מתארים את המודל שיצרו במטרה לחפש חלון לדיאלוג בקמפוס המעורב ביותר בישראל (50 אחוז מהסטודנטים הם ערבים). על המסך הגדול שמאחוריהם מוקרנת הכותרת לצד תמונה בהשראת הבריחה מפסטיבל הנובה בעת הטבח.
שרון ניצאסצנה שקשה לי לדמיין בקמפוס אירופאי, לפחות לא מבלי הצעקות והאיומים הנלווים של פעילי תנועת החרם. המנחה שלהם, פרופ' פאינה מילמן-סיון, מאשרת לי שהאירועים שבהם הם השתתפו בקמפוסים אמריקאים הותקפו ע"י אותם הפעילים. "התחושה היא של עולם הפוך על פניו. אנחנו מגיעות למדינה ערבית, ודווקא כאן מדברים על שלום." אני מדברת עם שייח'ה ונעימה, שתי סטודנטיות אמירותיות שלומדות עברית כי "מאוד מעוניינות בשיתוף פעולה עם ישראל." גם במסגד הגדול על שם שייח' זאיד באבו דאבי, המדריך שמתאר לי את השיש האיטלקי ואת זכוכית מוראנו שנעשה בהם שימוש בפרויקט העצום הזה, לומד עברית. זה פרויקט ממשלתי שמממן לימודי שפות זרות, מסביר לי.
לצידי בכנס יושב אסמאעיל. אנחנו מציגים אחד את השנייה. הוא מאזור בנדר עבאס, בעבר השני של המצר, משפחתו עדיין שם, הם בסדר. אנחנו חוזרים זה עם זה על נוסחת השלום, יום אחד, אינשאללה.
הכותבת היא עיתונאית איטלקיה-ישראלית, שכותבת עבור העיתון האיטלקי איל פוליו
