פחות מעשרים דקות עברו בין הרגע שבו פרסמה משטרת ישראל בעצמה את ההודעה על איתורן של מלי וליאל יהלומי בבואנוס איירס לבין ההודעה העוקבת על שחרורן. בזמן שנציג המשטרה בדרום אמריקה עוד תחקר את האם והבת אי שם במרחק של יותר מ-12 אלף קילומטר, דוברות המשטרה כבר דאגה להפיץ לכל עבר את תיעוד רגע האיתור על ידי האינטרפול והמשטרה באוטובוס המרווח שהפך כבר לנושא שיחה בפני עצמו ברשתות החברתיות והצטרף לבליל השמועות. רק אחרי זה, עדכנו במשטרה שאין חשד לפלילים ושהשתיים ממשיכות בדרכן.
גם אם עדיין לא התבהרו המניעים שגרמו למלי ולליאל לעזוב את הארץ, דבר אחד כן אפשר לשאול בשלב הזה. מה בעצם הייתה המטרה בהפצת אותו סרטון שבו נראות השתיים מבוהלות ומכונסות? אם הן היו חשודות בפלילים, עוד היה אפשר להצדיק איכשהו את המהלך כניסיון הרתעה בפני פושעים אחרים או כסיקור לגיטימי של נושא בעל עניין ציבורי. עד כה, המשטרה עצמה עומדת על כך שזה לא המקרה. גם החשש לסכנה לחייהן שהצדיק את הפרת פרטיותן הוסר. בניקוי כל אלה, נותר לתהות מה הערך של הסרטון מעבר למתן פורקן ליצר המציצנות הציבורי אחרי שבוע של חיפושים חוצי יבשות ומעקב אחרי כל שבריר מידע.
איתור הנעדרות מלי וליאל יהלומי
(צילום: דוברות המשטרה)
קשה לייחס חשיבה מאחורי המהלך של המשטרה, שכן הסרטון פורסם ממש יחד עם ההודעה על האיתור, כך שנראה היה שמדובר יותר באינסטינקט. התחושה שלא התנהל תהליך חשיבה מאחורי זה, מעידה אולי אפילו יותר על גודל הבעיה. דוגמה נוספת לכך, היא המשך העיסוק התקשורתי בפרשה מצד המשטרה, גם אחרי שהודיעה כי לא מדובר באירוע פלילי. כך למשל, הופצו התכתבויות של השתיים שהתגלו במהלך החקירה ותמלול השיחה עם נציג המשטרה בדרום אמריקה. ממש הריאליטי החדש של הקיץ.
זו לא הפעם הראשונה שמציצנות ציבורית נסחפת כל כך, עד שמטשטש הגבול עד לאן יכולה לחדור העין הציבורית. רק לפני כשבועיים, גם אם כבר נדמה שמדובר בהיסטוריה בתוך בליל הפרשות והתעלומות, העין הציבורית הייתה בכלל בעקבות יובל קוגן בן ה-4 שנעלם באזור חוף ניצנים. גם שם, הפושים שבישרו על מציאתו כבר כללו תמונות שלו מהשטח. גם שם, אפשר לדון על תהליך אישור פרסום התמונות, שלא הופצו במקרה הזה על ידי גוף רשמי. וזה, עוד מבלי לדון על משמעות ההפצה של אותן תמונות עבור הילד שעוד יגדל בצילו של הסיפור. באותו יום, כשהוא עוד לבוש באותם בגדים, הוא התראיין עבור ערוצי הטלוויזיה שמילאו את בית המשפחה. גם במקרה הזה, פרסמה המשטרה סרטונים בהם נראים השוטרים מחבקים את יובל בן ה-4.
ונכון, תמיד סקרנות מעורבת בסיקור פרשות מסוג זה. בהתחלה, היא דווקא משרתת את המשפחות ומאפשרת רתימה של סיוע ציבורי והפעלת לחץ על הרשויות. זה גם מה שמשותף לכל אותן פרשות היעדרות מאז ומתמיד - עצם התעלומה מותירה מקום לתאוריות קונספירציה מלהיבות שממלאות את החלל וסוחפות את הרגש. בכולן, יש מרכיב ששובר את הבנאליות של החיים ומרגיש כאילו נלקח מתסריט מופרך. את כולן, אנחנו יכולים לראות חוזרות לחיינו בדמות סרט תיעודי בנטפליקס. ובכל זאת, המיידיות שבה ניתן להפיץ את המידע הופכת את התעלומות לסרט בזמן אמת. ועכשיו, גם עם גושפנקא רשמית של המשטרה.
התיעודים האלה, מזכירים גם תיעודים אחרים - אלה של שורדי השבי ברגעים הראשונים שלהם בגבולות הארץ. גם שם, בהתחלה שירתו הסרטונים, שנערכו בקפידה וצולמו ברגעים הכי אינטימיים, כמה מטרות
התיעודים האלה, מזכירים גם תיעודים אחרים - אלה של שורדי השבי ברגעים הראשונים שלהם בגבולות הארץ. גם שם, בהתחלה שירתו הסרטונים, שנערכו בקפידה וצולמו ברגעים הכי אינטימיים, כמה מטרות. וכמובן, מדובר היה באירוע אחר לחלוטין בסדר הגודל שלו ובמידת העניין הציבורי. אבל גם במקרה הזה, הם סיפקו במידה מסוימת את יצר המציצנות והובילו לטשטוש הגבולות אל מול הזכות לפרטיות. הרי הם הילדים של כולנו. אז זו גם זכותנו לצפות באותם רגעים, גם אם הם שלהם. מגיע לנו פרק הסיום. מאז, נדמה, כבר קשה לחזור לאחור גם כשלא מדובר בפרשה עם אינטרס ציבורי מיוחד ובלי הצדקה מיוחדת כפי שהיה אז. כעת, אפשר רק לחשוב על השלב הבא - אולי בדמות שידור חי ממצלמות הגוף של השוטרים.
