הרוב המוחלט של העם האיראני נלכד בסיטואציה בלתי אפשרית: הם כמהים לנורמליות ולחיים חופשיים, אך נאלצים לנווט את חייהם מאחורי מסיכה של שתיקה. הדינמיקה הזו הולידה ניואנסים מרתקים של התנגדות שמשתמשים ב"תעארוף (Taarof), או אומנות הדיבור העקיף והנימוס המופגן, כדי להעביר ביקורת חריפה נגד המשטר מבלי להיות מוצאים להורג.
הצנזורה על האינטרנט באיראן
(רשתות חברתיות)
ריקוד חברתי מורכב
"תעארוף" הוא מושג מפתח בתרבות האיראנית, מעין ריקוד חברתי מורכב שבו אף פעם לא אומרים "לא" ישיר, אלא עוטפים את המסר בשכבות של נימוס וכבוד, גם כשמתחת לפני השטח רוחשת התנגדות עזה.
בעידן הדיגיטלי, האיראנים שכללו את המיומנות הזו לדרגת אמנות: ככל שהמציאות קשה יותר, כך ה"תעארוף" הופך לחד ומתוחכם יותר, והוא מועבר מהשיחות בסלון אל הטיקטוק והאינסטגרם.
קחו למשל את סרטון "בית הקפה" הוויראלי: בחור צעיר משוחח בטלפון ומספר לחברו שאין לו אפילו כסף לקנות פרח לחברתו. הוא לא זועק "המשטר הרס את הכלכלה", אלא משתמש במצוקה הפרטית שלו כדי לצייר תמונה של ייאוש קיומי.
המלצרית שעומדת לצידו ומקשיבה בשתיקה משלימה את הסצנה; הם מבינים אחד את השני בלי מילים, בריקוד שקט של השלמה עם המציאות הבלתי נסבלת. זהו ייאוש עמוק ומהדהד שמועבר בלחשושים, שמתנפץ מול הדיסוננס הקוגניטיבי שהשלטון מנסה לכפות.
הסרטון הויראלי "קפה ועוגה בטהרן"
(רשתות חברתיות)
כשהשלטון מבין שהציבור שלו מחפש את האמת, הוא מפעיל את כלי הדיכוי הכי נגיש שלו: ניתוק מהעולם. כאן נכנס הסרטון הסאטירי על ה"שאלטר" הדיגיטלי, שלוקח את ה"תעארוף" צעד קדימה לעבר לעג גלוי.
במערכון, הממסד מיוצג על ידי "אחראי" שפשוט מנתק ומחבר פלאגים שמסומנים כ"אינטרנט לאומי" לעומת "אינטרנט עולמי". זהו לא רק סרטון מצחיק, זו חשיפה של השרירותיות המוחלטת שבה השלטון קובע מה האזרח יראה ומה יוסתר ממנו. השימוש בסאטירה הוא דרך מבריקה לומר: "אנחנו רואים אתכם, אנחנו מבינים את המשחקים שלכם, ואנחנו יודעים שאתם מפחדים מהאמת".
השיא מגיע כאשר המשטר מנסה לייצר תמונת ניצחון דרך הפגנות תמיכה, ונתקל בחשיפה משפילה מצד הגולים האיראנים. הגולים, שפועלים מהמרחק הבטוח של המערב, לא צריכים להיות בשטח כדי לנצח בקרב על התודעה.
הלוביסטים של המשטר האיראני
(רשתות חברתיות)
הם לוקחים את סרטוני התעמולה הרשמיים של המשטר ומפרקים אותם לגורמים: הם מנתחים את המבטאים, את הדיאלקטים ואת התשובות לשאלות הפשוטות שנשאלו שם, וחושפים ללא רחם: "המפגין הזה בכלל לא איראני".
כל סרטון תעמולה שהשלטון מעלה הופך בן רגע למוקד של זלזול, כשהוכחות חותכות לכך שהתמיכה היא "מוצר מיובא" מוצפות ברשתות בתוך איראן.הסבב האחרון הוא לא רק עוד אירוע ביטחוני; הוא זרז שמדגיש את השבר. בעוד המשטר נאחז ב"ניצחונות" מדומיינים ובמפגינים מושתלים, העם האיראני עסוק במאבק הישרדות יומיומי.
השתיקה של אזרחי איראן, גם אחרי סבב המהלומות האחרון, היא לא הסכמה. הציבור כבר לא מאמין לניצחונות שהשלטון מוכר לו, והשלטון צריך להביא תומכים מבחוץ כדי למלא כיכרות. במילים אחרות - המשטר האיראני הפך לשברירי הרבה יותר כלפי פנים, עם סדקים שלא ניתן עוד לחבר בחזרה. זהו הקול האמיתי של הרחוב האיראני, גם כשהוא נלחש.
אפי בנאי, מרצה וחוקר רשתות חברתיות באיראן
