(צילום: חגי דקל)
כבר מעל עשור שמזי רובינוב (37), אם חד הורית לחמישה ילדים, מתמודדת עם מצוקה כלכלית. אבל לאחרונה, כך היא מספרת, המצב נעשה קשה מלהכיל. "זו קטסטרופה", היא אומרת. "הסיוע לא נמצא בסנכרון עם יוקר המחייה. אני חנוקה. אני לא מצליחה לשלם חשבונות, מתמודדת עם חובות, אני לא מצליחה לסגור את החודש, וכל חודש הפערים רק גדלים".
על רקע העלייה במחירי הדלק, המזון, הדיור וגם החשמל שבדרך, מעטים הבתים בישראל שלא מרגישים בהם את השפעות יוקר המחייה; אבל עבור אלו שגם כך התמודדו עם קשיים כלכליים, מדובר בעוד מכה אנושה לכלכלת הבית.
מזי ממתינה לדירה בדיור הציבורי, ובינתיים מקבלת סיוע בשכר דירה, אבל הוא רחוק מלהספיק: "אני שוכרת דירה ב-4,200 שקל לחודש. לאחרונה בעל הדירה הודיע שהוא מעלה את השכירות ל-4,800 לחודש. אני לא יודעת מאיפה אשיג את הכסף. הוא אמר לי שאם לא אתן לו את הצ'קים אני יכולה לצאת מהבית. אני עם חמישה ילדים, לאן נלך? מה נעשה? אני ממתינה לדירה בדיור ציבורי, אבל אני מספר 22 ברשימה, זה לפחות שנתיים המתנה, מה אני אעשה? אהיה שנתיים ברחוב?".
"אנחנו נחנקים פה מחום בבית ולא מדליקים מזגן, למרות שאנחנו גרים בבית שאין בו אוויר. אני מפחדת שינתקו לי את החשמל. יש לי התראות על חשבונות שלא שולמו, הגיע לי כבר כמה פעמים הוצאה לפועל הביתה", אומרת מזי. "אנחנו מרגישים את יוקר המחייה כל יום. אני לא קונה כלום, חוזרת מקניות בסופר והמקרר עדיין ריק. עושה מלא ויתורים כלכליים ונעזרת בעמותות. אין לי גב כלכלי, אני מצפה מהמדינה שתעזור לנו לצאת מהברוך הזה, לא שתקשה עליי. אני עייפה מהמאבק. הילדים שלי רואים את החברים שלהם יוצאים לטיולים ולסופי שבוע, ולי אין אפשרות, אני מתרכזת בזה שתהיה להם קורת גג".
"למרבה הצער, כל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים, כולל ממשלת השינוי, נטשו לגמרי את המשפחות האלה", אומרת ריקי כהן-בנלולו, מפורום הדיור הציבורי. "שום תוכנית ממשלתית לדיור לא נתנה מענה למשפחות האלה. ועכשיו, כששוב המחירים עולים, הן נמצאות במצב מוחלט של קריסה בשוק שכירות פרטי בוער. הוועדה למלחמה בעוני קבעה שמשפחות עניות מוציאות מעל 60% מההכנסה החופשית שלהן על דיור, אז מה הפלא שאין להן כסף לשלם חשמל ולקנות תרופות ומזון? התוצאה היא הקריסה שאנחנו רואים היום, וזו רק צפויה להעמיק".
את הקריסה הזו מכירה היטב רעות (32), אם חד הורית לשני ילדים על הרצף האוטיסטי, שהגדול מביניהם מתמודד עם ניוון שרירים. הצעירה סיימה טיפולים בלוקמיה רק בדצמבר האחרון. "היינו גם לפני במצוקה כלכלית, אבל היא הסלימה בשנה האחרונה", היא מספרת. "גם בגלל הקורונה, אבל בעיקר בגלל עליית המחירים. אני מוצאת את עצמי משתמשת בקצבאות הנכות של הילדים. במקום שקצבת הנכות תשמש עבור שירותים שיפתחו אותם ויעזרו להם, היא הולכת על הוצאות הבית, על שכירות, מים וחשמל. וזה עדיין לא מספיק כדי לכסות את הכל".
"מתחילת הקיץ לא הדלקתי את המזגן אפילו פעם אחת", היא אומרת, "אפילו כשהילדה עברה טיפולים כימותרפיים וסבלה מגלים של חום. היה קשה לראות אותה כך, אבל ידעתי שאם אדליק מזגן - לא יהיה להם מה לאכול".
גם רעות ממתינה לדיור ציבורי. כבר חמש שנים. "עד לאחרונה קיבלתי סיוע של 3,100 שקלים לחודש, ולאחרונה הפחיתו את זה ל-1,070. במקביל, בעלת הדירה שלי הודיעה שהיא מעלה את שכר הדירה בעוד 300 שקלים לחודש. אני חייבת כסף לחברים ולמשפחה, אין לי פרצוף להסתכל לאנשים בעיניים כי אני יודעת שאין לי איך להחזיר. זה עצוב מאוד שהמחירים ממשיכים לעלות וקצבאות הקיום נשארות כפי שהן. אף אחד לא באמת דואג לשכבות המוחלשות. לפחות זו ההרגשה שלי. התחושה שכל מי שצריך לטפל בך, פשוט לא רואה אותך. זו תחושה מאוד מתסכלת. בן אדם צריך להגיע למצב שהוא שורף את עצמו כדי שיכירו במצוקה שלו?".
"שוב אנחנו עדות לעליית מחירי החשמל", אומרת כרמן אלמקייס־עמוס, מייסדת שותפה של תנועת "שוברות קירות", "לא מספיק שאנשים כבר בקריסה, אנחנו מקבלות המון פניות מאנשים שאין ביכולתם לשלם את החשבונות וכולם קורסים תחת הנטל, אז במקום להקל על הציבור יש עליות מחירים. זה ביזיון".
