הממשלה אישרה תוספת של יותר מ-30 מיליארד שקל למערכת הביטחון בעקבות המלחמה – החלטה מתבקשת מול הצרכים הביטחוניים שנוצרו. לצד זאת, אושרו גם קיצוצים בתקציבי משרדים ממשלתיים, אך ברור שהקיצוצים האלו הם טיפה בים. הם לא מכסים את הוצאות הלחימה, וגם לאחריהם נותר חוסר של עשרות מיליארדים.
כאן חשוב להבין נקודה בסיסית: יש הבדל בין הכנסות להוצאות. את ההכנסות קשה לחזות – הן תלויות במצב המשק ובמיסים. אבל את ההוצאות המדינה קובעת בעצמה. לכן חריגה בהוצאות נתפסת כפגיעה ישירה באמינות הכלכלית. למזלנו עודף חד פעמי ממסים ישנים עזר לסגור חלק מהפער, אך זו איננה הכנסה שניתן לבנות עליה. את שאר החוסר נצטרך לממן בהלוואות.
ואז נכנסת עזה לתמונה. הלחימה ברצועה עולה כ-130 מיליון שקל ביום – כ-50 מיליארד שקל בשנה. זהו סכום אדיר, אך האתגר הגדול עוד יותר הוא חוסר הוודאות: מתי ההוצאות ייפסקו, האם הן יגדלו, ואיך הן ישפיעו על תקציב 2026 שכבר היה צריך להיות מוגש.
במבט מהצד נוצרת תמונה מטרידה: הצהרות על כיבוש מלא ושיקום עזה נתפסות כהתחייבות כספית כמעט אינסופית – עשרות מיליארדים ללחימה, מאות מיליארדים לשיקום, ועוד עשרות מיליארדים בכל שנה לשימור השליטה. גם אם המספרים עצמם אינם ודאיים, עצם היעדר הגבולות התקציביים מייצר ערפל.
כך נוצרת משוואה שמדאיגה את חברות הדירוג והמשקיעים: הווה יקר מאוד, עתיד לא ברור. זהו שילוב שמוביל לריבית גבוהה יותר, הקפאת השקעות והאטה במשק
כך נוצרת משוואה שמדאיגה את חברות הדירוג והמשקיעים: הווה יקר מאוד, עתיד לא ברור. זהו שילוב שמוביל לריבית גבוהה יותר, הקפאת השקעות והאטה במשק. ובסופו של דבר, ההשלכות מתגלגלות אל הציבור – משכנתאות שמתייקרות, שירותים מצומצמים ועלייה ביוקר המחיה.
לכן, לצד הגדלת תקציב הביטחון שנועדה לתת מענה מיידי לצורכי הלחימה, האתגר האמיתי הוא לייצר אופק ברור לגבי המשך ההתחייבויות בעזה. רק כך ניתן יהיה להחזיר אמון ויציבות לכלכלה הישראלית.
תא"ל (מיל') ראם עמינח, לשעבר ראש המערך הכלכלי של צה"ל וראש אגף תקציבים במשרד הביטחון, וכיום דירקטור במכון למחקרי ביטחון (INSS)
