מלחמת חרבות ברזל מצטרפת לסדרת מערכות בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי המסתיימות באופן מורכב: ישראל קוצרת הישגים אסטרטגיים והצלחות צבאיות, אבל חשה חמיצות ואף כישלון, ומנגד הצד הערבי סופג מהלומות עזות ויוצא נפסד מבחינה צבאית, אבל מתייחס למלחמה כאל הישג היסטורי - בעיקר מפני שבתחילתה ישראל נפגעה או הופתעה, ובסיומה ישראל לא מימשה הכרעה.
כך היה במלחמת סיני - שכמו במלחמה הנוכחית לוותה בלחץ אמריקני על ישראל לבצע נסיגה טריטוריאלית ולסיים את העימות - וכן במלחמת יום-הכיפורים, באינתיפאדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן. בזיכרון הקולקטיבי הערבי האירועים הללו נתפסים לרוב כהישגים שנבעו מהפגנת הקרבה ויכולת לספוג פגיעות קשות, וכן עמידה איתנה ("סומוד") שלא אפשרה לישראל להכריז על ניצחון מוחלט. התופעה לא אמורה להביא את ישראל למסקנה שהובסה, אך צריכה להיות מובנת, כדי שיגובשו דרכי פעולה ויעדים מפוכחים בהתמודדות עם האויבים באזור.
1 צפייה בגלריה
חמושי חמאס חוגגים את העסקה לשחרור חטופים והפסקת האש
(צילום: BASHAR TALEB / AFP) רויטרס REUTERS/Ramadan Abed)
תחושה של מימוש הישג ניכרת בכלל הזירה הפלסטינית בעקבות חתימת ההסכם בין ישראל לחמאס. במוקד ניצב מאמץ של חמאס שמנסה לקבע בתודעה נרטיב ולפיו "ב-7 באוקטובר נתניהו הכריז שיעדו הוא השמדת הארגון, אך לאחר 15 חודשים נאלץ לחתום עימו על הסכם", ובמילים אחרות - להכיר דה-פקטו בכך שהוא הגורם הדומיננטי בעזה, מבלי שיש חלופה עבורו. תחושה דומה רווחת גם בחלקים גדולים מהציבור העזתי, שאומנם חווה סבל חסר תקדים בגלל ההרפתקה האידיאולוגית שכפה סינוואר, אולם רואה בהסכם, כמו גם במתקפת 7 באוקטובר, הישגים לאומיים.
חשבון נפש כמעט שלא מתקיים במערכת הפלסטינית - במלחמה הנוכחית, ובכלל. פה ושם בוקע קול ביקורת נגד חמאס, בעיקר מצד גורמי רשות, אולם כמו באינתיפאדה השנייה הוא ממוקד בנזק שנגרם או במדיניות הבלתי-שקולה, אבל לא בטבח שנעשה בישראלים. היעדר חשבון הנפש בולט במיוחד בהקשרי 7 באוקטובר. רוב הפלסטינים דבקים בטענה שמדובר היה במתקפה על יעדים צבאיים שלא לוותה בפשעי מלחמה, ולא נמצאו איש רוח, מנהיג פוליטי או פובליציסט פלסטיני בולטים שידברו על חרטה, בושה או אחריות בנוגע לטבח.
לפי שעה, לא ניכרים ניצני חשבון נפש באשר למחיר המערכה, והאחריות לקטל ולחורבן המוגדרים כנכבה גדולה יותר מזו של 1948 - מוטלת ברובה על ישראל
לפי שעה, לא ניכרים ניצני חשבון נפש באשר למחיר המערכה, והאחריות לקטל ולחורבן המוגדרים כנכבה גדולה יותר מזו של 1948 - מוטלת ברובה על ישראל. בכך משתקפים ליקויי יסוד ותיקים של הפלסטינים: "דו-קוטביות" שבה מצד אחד ניכרת לוחמנות והשתבחות ביכולת הפגיעה בישראל, ומהצד האחר - התקרבנות נוכח תוצאות המלחמה שבה החלו הפלסטינים עצמם.
זהו דפוס החוזר מזה עשורים רבים של תוקפן מובס, התובע חמלה אולם מסרב להפגין רחמים. חלק גדול מהפלסטינים דבק בדיכוטומיה פשטנית בין "ילידים" שתמיד צודקים ולכן מורשים לנקוט אלימות נגד "כוח קולוניאלי" שהוא תמיד שטני, מעדיף פנטזיות, סיסמאות ו"צדק היסטורי" על פני פתרונות ברי-מימוש, מתעקש על החזרת גלגל ההיסטוריה לאחור, ובעיקר נמנע מביקורת עצמית, או מסוגל להפגין אמפתיה כלפי ישראלים, לרבות אזרחים, המוגדרים לא פעם באופן כוללני כ"מתנחלים", ולפיכך גם מהווים יעד לגיטימי לפגיעה.
חיוני להבין את האופן שבו תופסים הפלסטינים את סיום המלחמה על-מנת לגבש תכנונים מפוכחים בנוגע לעתיד. ב-7 באוקטובר קרסה לא רק הקונספציה שנתמכה על-ידי גורמים מימין ומשמאל שלפיה ניתן "לביית" גורמים אידיאולוגים קיצונים, במיוחד כאלה שהפכו לריבון, באמצעות תמריצים כלכליים - אלא גם התפיסה שלפיה שורש הסכסוך הוא בכיבוש והפתרון הוא מדינה פלסטינית.
האכזריות והדה-הומניזציה שנחשפו ב-7 באוקטובר לא נבעו מדיכוי פוליטי או מקיפוח כלכלי, אלא מעוינות דתית ותרבותית יוקדת שמטופחת משך שנים רבות. הפלסטינים מסרבים או לא מעוניינים להודות בכך, וחשוב שלפחות הישראלים יכירו באותה אמת עגומה
האכזריות והדה-הומניזציה שנחשפו ב-7 באוקטובר לא נבעו מדיכוי פוליטי או מקיפוח כלכלי, אלא מעוינות דתית ותרבותית יוקדת שמטופחת משך שנים רבות. הפלסטינים מסרבים או לא מעוניינים להודות בכך, וחשוב שלפחות הישראלים יכירו באותה אמת עגומה. בהקשר הזה מומלץ גם להשתחרר מרעיונות שמעלים בכירים בישראל בדבר חתירה ל"דה-רדיקליציה של הפלסטינים, כפי שהיה בגרמניה וביפן" - תהליך שניתן לבצע רק בעקבות חשבון נפש פנימי ולא באמצעות כפייה חיצונית.
עוד תובנה שנדרש ללמוד מ-7 באוקטובר, על-ידי הפלסטינים אבל בעיקר על-ידי הישראלים, היא שחמאס אינו תאונת דרכים בהיסטוריה הפלסטינית שנולדה בגלל היעדר מו"מ מדיני או בשל מצוקה כלכלית, ושאנשי הארגון אינם "חייזרים" המנוכרים לחברה שבה הם פועלים (כמו דאעש), אלא חלק אינטגרלי ממנה המותך בה, משפיע עליה, מייצג חלקים גדולים ממנה ומשקף מגמות עומק בקרבה. גוף כזה לא ניתן "למחוק", כפי שמכריזים רבים בישראל מאז 7 באוקטובר, ומנגד צריך גם להבין שלא קיימת חלוקה דיכוטומית חדה בין הארגון לציבור - דימוי שחמאס עצמו מנסה לשווק באופן מניפולטיבי.
תחושת ההישג הפלסטיני מחזקת את מעמד חמאס במערכת הפלסטינית ואת התפיסה המקדשת את המשך המאבק נגד ישראל
תחושת ההישג הפלסטיני מחזקת את מעמד חמאס במערכת הפלסטינית ואת התפיסה המקדשת את המשך המאבק נגד ישראל. העימות הקשה ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי והישראלי-פלסטיני, שבמהלכו נהרגו עשרות אלפי עזתים והרצועה חרבה, מסתיים עם עוינות חסרת תקדים ושאיפות נקם יוקדות כלפי ישראל - דבר שסביר להניח שהיה אחד מיעדי המלחמה של סינוואר. לא מפליא שלא נשמעים כמעט קולות, במהלך המלחמה ולאחריה, בדבר הצורך לנטוש את דרך העימות, קל וחומר להתפכח, תוך הכרה בישראל וקידום עימה דו-קיום.
הפער הניכר בדימוי המלחמה של שתי הקהילות מחדד את השאלה האם ניתן לקדם כיום דיאלוג, בוודאי כאשר קבוצה אחת מתנזרת מביקורת עצמית והשנייה נוטה לא פעם להלקאה עצמית. במצב שכזה, נראה השיח על מדינה פלסטינית כפתרון תלוש למדי, בין היתר, נוכח החולשה העמוקה של הרשות, שגם סובלת מדימוי ציבורי ירוד. מנגד, גם רעיון המדינה האחת בין הים לירדן הוא פנטזיה מסוכנת שתוביל למציאות בלקנית מדממת בין שני עמים שביניהם קיים פער ערכי-תרבותי עמוק.
את חזון שתי המדינות נדרש להחליף ברעיון של היפרדות מפוכחת. הכוונה ליצירת חיץ פיזי בין שני העמים, שייתכן שיידרש לקדמו באופן חד-צדדי נוכח העובדה שאין בצד הפלסטיני, לפחות כרגע, כתובת שמוכנה לנקוט ויתורים היסטוריים, קל וחומר לשווקם לציבור. במסגרת הזאת, יידרש לקבוע גבולות פיזיים בעזה וביהודה ושומרון, אך לוודא כי שערי הישות הפלסטינית - כלומר בקעת הירדן וציר פילדלפי - לעולם לא יישלטו על-ידי הפלסטינים. ברור שתתקיים זיקה כלכלית ותשתיתית הדוקה בין אותה הישות לישראל ושצה"ל יידרש להתערבות מתמדת לצורך מיגור איומים ביטחוניים, ואולם התרחיש הנפיץ של ערבוב דמוגרפי וגיאוגרפי מלא בין שני העמים עשוי להיבלם. הדבר רחוק מלהיות פתרון אידיאלי, אולם הוא הרע במיעוטו בהשוואה למדינה אחת, שתי מדינות או המשך המציאות הנוכחית.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
