תוצאות הבחירות מציבות בפני המרכז־שמאל הישראלי את המשמעות האמיתית של נאום השבטים של ריבלין: להכיר באזרחים הערבים כשותפים מלאים לשלטון, או להפקיר שוב את עתיד המדינה לברית פוליטית שכבר הוכיחה את כישלונה.
מטה רע"מ
(צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)
לפני יותר מעשור נשא הנשיא ראובן ריבלין את נאום השבטים ההיסטורי שלו. הוא תיאר את השינוי הדמוגרפי שמתחולל בישראל ואת הצורך לבנות הסכמה חברתית חדשה בין ארבעת השבטים: החילוני, הדתי-לאומי, החרדי והערבי. אלא שמשמעות הנאום מעולם לא הייתה חברתית, חינוכית או כלכלית בלבד. הייתה בו גם מסקנה פוליטית מרחיקת לכת, שתוצאות הבחירות הופכות אותה לברורה מתמיד: בלי שותפות עם החברה הערבית, גוש השינוי לא יוכל לתרגם את כוחו האלקטורלי לשלטון.
הפוליטיקה הישראלית מתעצבת לנגד עינינו על פי קווי המתאר של נאום השבטים. לציבור היהודי החילוני והמסורתי, מימין ומשמאל, אין עוד דרך מובנת מאליה להרכיב ממשלה בכוחות עצמו. הדרך לשלטון עוברת בבריתות עם קבוצות אחרות בחברה הישראלית. במשך שנים התרגלנו לחשוב על החרדים והציונות הדתית כשותפים טבעיים למשחק הקואליציוני, בעוד שהאזרחים הערבים נותרו מחוצה לו. אלא שמשקלה של החברה הערבית אינו נופל מזה של הקבוצות הללו וההתעלמות ממנה אינה רק עוול דמוקרטי, היא עיוורון פוליטי.
שלושת השבטים הללו בחרו בדרכים שונות ביחסם למדינה. הציונות הדתית מבקשת לבצר את מעמדה כאליטה משרתת ומנהיגה. ההנהגה החרדית פועלת לשימור האוטונומיה הקהילתית, ולעיתים מתנהלת כאילו הציבור שהיא מייצגת חי באקס־טריטוריה, הנהנית ממשאבי המדינה אך פטורה מחלק מחובותיה. ואילו בחברה הערבית מתרחשת תנועה הפוכה: רצון הולך וגובר להשתלבות כלכלית, חברתית ואזרחית, וכעת גם פוליטית.
בבחירות האחרונות קיבלה התנועה הזאת ביטוי דרמטי. לפי האומדנים שיעור ההצבעה בחברה הערבית הגיע לכ־80%, זינוק עצום לעומת הבחירות הקודמות. כשהאזרחים הערבים יוצאים בהמוניהם לקלפיות, הם לא מבקשים רק שישמעו אותם. הם דורשים להשתתף.
אחריות כלפי ציבור הבוחרים
זהו רגע מבחן למנהיגות הפוליטית הערבית. הכוח שהופקד בידיה מטיל עליה אחריות כלפי ציבור הבוחרים. המסר העולה מההצבעה לרשימה המשותפת ולרע"מ ברור: הציבור הערבי רוצה תוצאות. ביטחון אישי, מלחמה בפשיעה, פתרונות למצוקת הדיור והתכנון, תשתיות, חינוך ותעסוקה. אין פירוש הדבר ששאלות הזהות הלאומית נעלמו, אלא שהציבור הערבי דורש ממנהיגיו להיות לא רק נציגים של זהות, אלא גם מנהיגים שמסוגלים להשיג הישגים.
תוצאות הבחירות מציבות בפני גוש השינוי מסקנה פשוטה: מי שרוצה לחזור לשלטון חייב להיות מוכן להקים ממשלה עם המפלגות הערביות. לא להסתפק בתמיכה מבחוץ, לא להתייחס לחברי הכנסת הערבים כגלגל הצלה ברגע האחרון, ולא להתנצל על עצם השותפות
אלא שהמבחן הגדול יותר ניצב בפני המנהיגות היהודית. אחרי השנים האחרונות, ובמיוחד לנוכח המלחמה הקשה שעברה על ישראל, הגיעה העת להכיר באמת שהפוליטיקה הישראלית מתעקשת להדחיק: האזרחים הערבים אינם אורחים במדינה ואינם שותפים על תנאי. הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ושותפות איתם היא תנאי לבניית עתיד משותף.
תוצאות הבחירות מציבות בפני גוש השינוי מסקנה פשוטה: מי שרוצה לחזור לשלטון חייב להיות מוכן להקים ממשלה עם המפלגות הערביות. לא להסתפק בתמיכה מבחוץ, לא להתייחס לחברי הכנסת הערבים כגלגל הצלה ברגע האחרון, ולא להתנצל על עצם השותפות. אלא לבנות ברית פוליטית גלויה, המבוססת על אינטרסים אזרחיים משותפים ועל אחריות לעתידה של ישראל.
האלטרנטיבה
האפשרות האחרת מוכרת היטב: ממשלת ימין הנשענת על ברית עם ההנהגה החרדית והציונות הדתית. הברית הזאת כבר הוכיחה את מגבלותיה ואת המחיר החברתי שהיא גובה. במקום חוזה אזרחי חדש, קיבלנו החרפה של המחלוקות סביב השירות הצבאי, חלוקת הנטל והאחריות המשותפת. ההנהגה החרדית סירבה להכיר בכך ששותפות פוליטית אינה יכולה להתבסס רק על חלוקת תקציבים וכוח, אלא מחייבת גם השתתפות בחובות האזרחיות. ההתקפות על צה"ל, מוסדות המדינה, התקשורת והליברליזם הישראלי המחישו עד כמה הברית הזאת נשענת על יסודות רעועים.
מנגד, ברית יהודית-ערבית יכולה להתבסס על מה שמשותף: ביטחון אישי, חינוך, תעסוקה, שוויון הזדמנויות, שלטון החוק ושירותים ציבוריים מתפקדים. היא אינה מחייבת הסכמה בכל סוגיה לאומית או מדינית. היא מחייבת הכרה בכך ששגשוג החברה הערבית אינו בא על חשבון החברה היהודית, אלא הוא תנאי לשגשוגה של ישראל כולה.
וכאן מגיעים לגדי איזנקוט ולנפתלי בנט. שניהם מבקשים להוביל את ישראל לעידן פוליטי חדש. שניהם מבטיחים הנהגה אחראית וממלכתית. אבל הממלכתיות שלהם עומדת כעת למבחן. האם הם מסוגלים להשתחרר מגבולות המשחק שהימין הכתיב ולהכיר במפלגות הערביות כשותפות לגיטימיות לשלטון?
בנט כבר הוכיח בעבר, בהקמת ממשלת השינוי עם רע"מ, ששותפות כזאת אפשרית. אלא שהפעם נדרש יותר מניסוי פוליטי שנולד מתוך אילוץ קואליציוני. נדרשת הכרעה אסטרטגית גלויה: להפוך את השותפות היהודית־ערבית מאמצעי להקמת ממשלה לעיקרון מנחה של השלטון.
אם איזנקוט ובנט רוצים להחליף את השלטון, עליהם לומר בקול ברור: נקים ממשלה עם המפלגות הערביות. בלי לגמגם, בלי להתנצל ובלי להשאיר את האפשרות הזאת בערפל מכוון עד ליום שאחרי הבחירות.
נמרוד דוויקצילום: אלעד ברנגהבמשך שנים הצליח הימין להפוך את עצם השותפות עם נבחרי הציבור הערבי לאיום פוליטי. מנהיגי המרכז והמרכז־ימין שיתפו פעולה עם המסגור הזה בכל פעם שנמנעו מלהציג אותה כאפשרות לגיטימית. כך ויתרו מראש על אחת האפשרויות המרכזיות להרכיב ממשלה. הגיע הזמן להחליט אם ממשיכים לשחק לפי הכללים שהימין הכתיב, או מעזים לשרטט מחדש את גבולות האפשר.
ריבלין הבין כבר לפני עשור שהחברה הישראלית השתנתה לבלי הכר. הפוליטיקה הישראלית עדיין מתקשה להפנים זאת. נאום השבטים היה קריאה לחוזה חברתי חדש. תוצאות הבחירות הופכות אותו כעת לציווי פוליטי.
הציבור הערבי כבר הוכיח שהוא מוכן להשתתף. עכשיו השאלה היא אם איזנקוט ובנט מוכנים לתת לו מקום ליד שולחן הממשלה.
נמרוד דוויק הוא מייסד תנועת דרכנו ועמותת אזרחים קטנים העוסקת בחינוך לדמוקרטיה. מרצה באוניברסיטת רייכמן ויזם הייטק.
