ההחלטה שהתקבלה היום שלא לכבד את פסק דינו של בג"ץ היא רגע דרמטי ומסוכן שלא אמור להפתיע איש. זו האמת. הכתובת הייתה על הקיר באותיות גדולות ובוהקות. השאלה הייתה לא אם תתקבל החלטה כזו אלא מתי ולמול איזו החלטה / פסק דין. היום נחצה קו אדום: לראשונה התקבלה החלטה של הרשות המבצעת שלא לקיים פסק דין של בית המשפט העליון. בהנחה שאכן מדובר בהחלטה שלא תשתנה הרי מדובר בתקדים שמערער את אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה - החובה של כל רשות שלטונית לציית להכרעות שיפוטיות. ממשלה (ולא משנה איזו ממשלה) אינה רשאית לבחור אילו פסקי דין נוחים לה ואילו לא. אם העיקרון הזה ייסדק, גם שלטון החוק ייסדק יחד איתו.
יצחק עמית, בנימין נתניהו
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun, אלכס קולומויסקי, shutterstock/7th Sun)
ההחלטה היום שלא לכבד פסק דין הינה המשך ישיר למה שקורה בתקופה האחרונה, וביתר שאת בחודשים האחרונים. אנו עדים לתופעה שלא הייתה מוכרת בישראל במשך עשרות שנים. צדדים להליך משפטי מוצאים לנכון להצהיר בפומבי אם בכוונתם לציית לפסק דינו של בג”ץ. לעיתים הם מודיעים שיצייתו לפסיקת בית המשפט העליון (עו"ד רבילו בעקבות ההחלטה של בג"ץ בעניינו). לעיתים נשמעות אמירות הפוכות, אמירות לפיהן החלטות בית המשפט העליון הינן החלטות שצריך לשקול אם לקיימן. עצם העובדה שהצהרות כאלה הפכו לחלק מהשיח הציבורי היא סימן אזהרה חמור.
במדינת חוק, השאלה אם יצייתו לפסק דין כלל אינה אמורה להישאל, וממילא גם אינה אמורה להיענות. התשובה ידועה מראש. פסק דין של בית המשפט מחייב
במדינת חוק, השאלה אם יצייתו לפסק דין כלל אינה אמורה להישאל, וממילא גם אינה אמורה להיענות. התשובה ידועה מראש. פסק דין של בית המשפט מחייב. נקודה. אין צורך להכריז על ציות כפי שאין צורך להצהיר שיקיימו את החוק או שישלמו מיסים. אלה אינם מעשים הראויים לשבח, אלא חובות יסוד המוטלות על כל אדם ועל כל רשות שלטונית.
במצב שנוצר בחודשים האחרונים נראה כי הבעיה היא בעצם יצירת הרושם שציות לפסק דין הוא עניין של בחירה, של שיקול דעת או של עמדה פוליטית. במדינה דמוקרטית אין "ציות וולונטרי" להחלטות שיפוטיות. מי שסבור שפסק הדין שגוי רשאי לבקר אותו, לבקש דיון נוסף, לפעול לשינוי הדין באמצעים חוקיים או לנסות לשכנע בעתיד את בית המשפט לשנות את פסיקתו. אך כל עוד פסק הדין עומד בעינו -הוא מחייב את כולם.
דווקא משום שבג”ץ מכריע לעיתים בסוגיות ציבוריות ופוליטיות רגישות, חשיבותו של העיקרון הזה גדולה שבעתיים. אם כל בעל דין, ובוודאי כל רשות שלטונית, ירגיש חופשי לבחור אילו פסקי דין לקיים ואילו לא, משמעות הדבר היא החלפת שלטון החוק בשלטון הרצון. אין דרך ביניים.כוחו של בית המשפט נשען על ההכרה הציבורית שפסקי הדין שלו מחייבים כל אדם וכל רשות. ברגע שההכרה הזו נסדקת, נפגע יסוד מרכזי של הדמוקרטיה. לא משום שבית המשפט חסין מביקורת, אלא משום שאין דמוקרטיה ללא מוסד שפסקיו מחייבים גם את מי שאינם מסכימים עמם.
בוקי כצמןזו הסיבה שהמציאות שאליה הגענו צריכה להטריד כל אזרח, בלי קשר לעמדותיו הפוליטיות או לדעתו על בג”ץ. עצם העובדה שהצהרה על ציות לפסק דין הפכה לכותרת היא עדות לכך שנורמה בסיסית שהייתה במשך שנים מובנת מאליה, כבר אינה מובנת מאליה. .
אסור להשלים עם השינוי הזה. אסור להתרגל אליו. במדינת ישראל חייב להישמר כלל אחד פשוט וברור: לפסקי הדין של בתי המשפט מצייתים. לא מפני שמסכימים איתם תמיד, אלא מפני שזו משמעותו של שלטון החוק. ברגע שהציות הופך להחלטה אישית או פוליטית, גם שלטון החוק עצמו חדל להיות עיקרון מחייב והופך להמלצה בלבד.
עו"ד ברוך (בוקי) כצמן עוסק בליטיגציה אזרחית ומסחרית במשרד עוה״ד AYR - עמר, רייטר ז׳אן שוכטוביץ ושות׳
