עד בחירות מרץ 2021 נחשב איתמר בן-גביר לאנקדוטה פוליטית שלא חייבה התייחסות רצינית. הוא לא הצליח לעבור את אחוז החסימה עם מפלגתו "עוצמה יהודית" וגם הזרם המרכזי בימין הסתייג ממנו. רק השתלבותו ברשימת "הציונות הדתית" והפיכתו לח"כ העניקו לו את הלגיטימציה הציבורית שלה היה זקוק. משם קצרה הייתה הדרך להפוך לאורח לגיטימי באולפנים ובכלי התקשורת ולדמות מוכרת בכל בסלון.
בן-גביר הוא גם מומחה ביצירת אירועים עם פרופיל תקשורתי גבוה. הוא התחבר היטב למבצע "שומר חומות" (אפילו המפכ"ל הפנה לעברו אצבע מאשימה מרומזת) והתייצב בשטח לאחר כל פיגוע. מעבר לאופיו שחיבב אותו על עיתונאים רבים, יש לו את היכולת המילולית לייצר שורות מחץ שמתחברות היטב לניסוחים הקצרים והמחודדים שהתקשורת אוהבת. גם הסיקור של מעשיו בשטח, הפרובוקציות שחולל במגזר הערבי ובשייח ג'ראח, קיבלו מסגור חדש. כבר לא מדובר בצעיר עם סמל הקאדילק של רבין ביד או בנער גבעות פרוע או במי שתולה תמונת רוצח המונים בסלון, אלא במי שנהנה מחסינות פרלמנטרית וזכאי להגנה של המשטרה.
הוא נסק בסקרים של החודשים האחרונים על רקע נוכחותו התקשורתית האנמית של בצלאל סמורטיץ'. זה משמיע טקסטים מאיימים לא פחות מאלה של בן-גביר, אבל הוא נראה יותר כתלמיד ישיבה מפולפל שמאוהב במילותיו מאשר במעשיו. ירידתו מתחת לאחוז החסימה בסקר בחדשות 12 והתערבותו של בנימין נתניהו להקמת רשימה משותפת, הפכו את בן-גביר לשליט הבלתי מעורער של הימין הקיצוני. במציאות של כמעט תיקו בין הגושים, הוא זה שיכול לקבוע את אופיה של ממשלת נתניהו, אם תקום.
זה הרגע שבו הייתה צריכה להישמע אזעקת "צבע שחור" במחנה השמאל והמרכז. האסטרטגים של המפלגות בתוכו היו צריכים לאפסן את כל הקמפיינים הנוכחיים ולייצר קול זעקה כנגד הסכנה הברורה והמיידית הניצבת לכאורה בפני הדמוקרטיה הישראלית. האפשרות שנתניהו, הנמצא בקרב הישרדות משפטי נואש, יהיה שבוי בידי כהניסט - נראית על פניה כהרמה קלה להנחתה.
אבל בינתיים זה לא נראה כך. יש עתיד פתחה בקמפיין חוק וסדר שבו הכריזה: "אנחנו הולכים להציב את הביטחון האישי של אזרחי ישראל בראש סדר העדיפויות הלאומי". ישנו פירוט של מספרי השוטרים שיתווספו ברחובות, גידול בפלוגות מג"ב, ניידות למאבק בתאונות דרכים וכו'. יאיר לפיד מוצג כמעין רודי ג'וליאני, שכראש עיריית ניו יורק הוריד את הפשיעה בעיר בשנות ה-90. זה נראה יותר כתרגיל התחמקות מכל עיסוק בנושא מדיני.
לפיד חושש מקמפיין רגשי-לאומי בעיקר על רקע השותפות בקואליציה עם רע"מ. גם כך הוא נאלץ להתמודד עם קמפיין של נתניהו שבו נטען שהוא תלוי במנסור עבאס בהחלטות ביטחוניות ושהעביר לכאורה "50 מיליארד שקל לערביי ישראל". האם ינהל קמפיין כנגד האפשרות של קואליציה שתנהג בגזענות כלפי הפלסטינים וערביי ישראל? לא בטוח.
מפלגת העבודה מתרכזת כיום בהישגיה הנטענים של מרב מיכאלי כשרת התחבורה, ואף הוציאה מהבוידעם את הרעיון לבחון את הפעלת הרכבת הקלה בשבתות. לטענת מיכאלי, הדבר יגרום "להפחתת יוקר המחיה של הציבור הנע בגוש דן, לחיזוק תפקוד המשק, להפחתת הזיהום והשימוש ברכב הפרטי". יפה. ומה עם היעדר הפתרון המדיני והפחתת הזיהום בשיח הפוליטי? לפי הרכב הרשימה שנבחרה במפלגת העבודה בפריימריז, אין מדובר בממשיכי דרכו של יצחק רבין, אלא בממשיכיה של שולמית אלוני. כך או אחרת, לא ניכר שסכנת הימין הקיצוני נמצאת בדף המסרים של העבודה.
ד"ר ברוך לשםמפלגת המחנה הממלכתי של בני גנץ, גדעון סער וגדי איזנקוט עוטפת את עצמה בדגלי הלאום. החיבור בין אנשי מרכז יוצאי מפלגת העבודה ואנשי ימין יוצאי הליכוד מוצא את המפלט הנוח ביותר בפטריוטיות. מפלגה ביטחוניסטית, שמתהדרת בשני רמטכ"לים ונאמני ארץ ישראל כמו סער, זאב אלקין ומתן כהנא, לא תיכנס לסמטאות חשוכות של ויכוח על עתיד השטחים וזכויות הפלסטינים, ותיזהר מתקיפת הזרם הכהניסטי כדי לא לייצר לעצמה תדמית שמאלנית מדי.
כך יזכה בן-גביר לחסינות קמפיינית ואזרחי ישראל לא יוטרדו בשאלה מה המשמעות של חיבור בין נתניהו לבין תלמידו של הרב מאיר כהנא (צריך להזכיר? אנטי-דמוקרטיה, עליונות יהודית, איסור יחסי מין עם גויים ועוד). הרי למרכז-שמאל יהיו סוגיות חשובות יותר בסדר היום הפוליטי, כמו מספר השוטרים בישראל ורכבת קלה בשבת.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
