בזמן האחרון מתפשט בשיח ז'אנר שאפשר לקרוא לו: "הטיעון הכאילו תבוני". סוג הטיעון הזה, מתוחכם וערמומי במיוחד, נפוץ במהירות כמו היה זן חדש של אומיקרון, לא רואה בעיניים, מפלס לעצמו מקום מפוקפק לצד זנים קודמים לו מבחינה אבולוציונית: פייק ניוז, ווטאבאוטיזם ישן וטוב, עלבונות אישיים, והקלאסיקה שאף פעם לא נס לחה - טמטום סתם.
לא קל לזהות את הטיעון הכאילו תבוני, אבל כמה מאפיינים קבועים שלו יכולים לשמש כסימני אזהרה: הדובר או הדוברת יציגו נימוק שנשמע על פניו הגיוני, מגובש ומנוסח היטב. שפה נקיה היא מאסט שאין להתפשר עליו. עובדות ונתונים ישולבו כיד הדמיון הטובה ומתוך חופש אמנותי. הרמת קול סמכותית תתקבל בברכה, לא בכעס - חלילה - אלא כנביא שמפיו בוקעת אמת שאין בלתה. סדקים במבנה הכאילו תבוני יכוסו בשליכטה עבה של כאילו בטחון עצמי.
מה הבעיה - יפסוק עיתונאי נחשב, איש ימין ממלכתי כביכול, מתון כביכול, שזכויות אזרח הן כביכול נר לרגליו - אדם רשאי לסרב להעניק בעסק הפרטי שלו שירות שנוגד את תפיסת עולמו, וציבור הצרכנים חופשי למחות על זה. הנושא הוא כמובן התיקון לחוק האפליה, שמתיר לבתי עסק להימנע מלספק שירות או מוצר ללקוחות בנימוק של אמונה דתית. דרך מכובסת להתיר אפליה בישראל של נשים, ערבים ולהט"ב.
כמה פשוט ואלגנטי הטיעון הכאילו תבוני הזה - שהושמע שוב ושוב השבוע - וכמה הוא מופרך. הרי במציאות אפליה אף פעם אינה דו-סטרית או סימטרית. ערבים מופלים, יהודים לא. שחורים מופלים, לבנים לא. נכים מופלים, מי שאינם נכים - לא. להט"בים כן, סטרייטים לא. הנושא הוא הגנה על זכויות מיעוטים שמשמשים כשק אגרוף חברתי. כל השאר רק היתר לעוול חברתי נורא.
אבל הטוען הכאילו תבוני לא יסתפק בבניית קומה אחת אלא יתעקש על הרחבה. "עיריית תל אביב מקדמת הגרלת דירות לערבים בלבד", שולף מראיין ברדיו טיעון מחץ מול מנכ"ל הייטק, שהודיע בשלווה שאצלו לא ישתפו פעולה עם גזענות ואפליה, "אז תסרב לעבוד עם עיריית תל אביב כי היא מפלה?".
טוב, עם היפוך וירטואוזי כזה של המציאות, אני חוששת שחרגנו מתחום הדיבייט ועברנו לענף הג'ודו. אם עיריית תל אביב בוחרת לקדם הגרלת דירות לערבים, היא הרי לא מבקשת להפלות אלא לתקן אפליה קיימת. ערביי יפו הולכים ונדחקים החוצה מבתיהם על ידי משקיעי נדל"ן, קבלנים חמדנים, וסתם יהודים עם כסף, תהליך מתמשך שמערער דו-קיום שהוא גם כך שברירי ונפיץ. הערך שמבקשים לקדם במקרה כזה הוא דווקא השגת שוויון, מהות ההבדל בין אפליה לבין העדפה מתקנת.
(צילום: משה מזרחי, משי בן עמי)
אבל עסקים לא מפלים אנשים - מתעקש הטוען הכאילו הגיוני - הם יורשו בסך הכול להימנע מלתת שירות ספציפי. אם רק היה לי אייפון בזוז ממכולה על כל פעם שמישהו שלף את הטיעון הזה השבוע. הבעיה היא לא הלסבית - אתם מבינים - הבעיה היא הלסביזם.
עינב גליליצילום: אביגיל עוזיניסיון הסחה יפה, חייבים להודות, ובכל זאת מחשבה, בהשפעת כתבה מדכדכת ששודרה השבוע על האנטישמיות הגוברת בארה"ב: מעניין אם נפגין דקות הבחנה כירורגית כזאת כשבית דפוס שם יסרב, נניח, להדפיס הזמנות לחופה יהודית או לחגיגת ברית מילה. לפי ההיגיון הזה, הרי אין פה אפליה של אדם אלא רק מניעה של שירות. אם היהודי רוצה הזמנות, שיתכבד ויחגוג משהו פחות פרובוקטיבי.
וככה זה נמשך ונמשך. חוק דרעי הפרסונלי והמושחת נועד לשמור על ההליך הדמוקרטי. ההיתר לגזענים כמו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין לרוץ לכנסת מתבקש כדי לתקן אי-צדק היסטורי. הארכת תקופת הצינון לרמטכ"ל נועדה להגן על הצבא ולא על בצלאל סמוטריץ', שסובל מתסביך גברי נפוץ של שירות צבאי קטן. עוד ועוד טיעונים כאילו תבוניים שהאפקט המצטבר שלהם מזכיר את השירים המאוסים שחיברה בינה מלאכותית ורצים עכשיו ברשת. אתם קוראים את זה פעם ואז שוב: מילים יש, משקל יש, מבנה יש. רק שיר אין שם.
- עינב גלילי היא אשת תקשורת וסטיריקנית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
