הפזמונאית והמשוררת צרויה להב הלכה אתמול (רביעי) לעולמה בגיל 74 לאחר מאבק במחלה קשה - כך פרסם היום בנה, המוזיקאי יונתן אלבלק.
"אתמול בצהריים אמא שלי האהובה והיפה, צרויה להב, נאספה אל האינסוף אחרי מאבק קצר וקשה עם המחלה הארורה", ספד לה בפוסט שפרסם ברשתות, "היא כתבה שירים שנגעו לאנשים בלב. היא הייתה אישה מיוחדת, חכמה, טהורת לב ואוהבת חיים. היא הייתה האמא הכי טובה שיכולתי לבקש". כמו כן, הוסיף כי בהחלטת המשפחה לא תתקיים שבעה, וההלוויה תהיה פרטית גם היא.
במרוצת השנים כתבה להב שירים למוזיקאים רבים וטובים, בהם יהודה פוליקר ("פרח", "כמעט סתיו"), ריטה ("חמצן", "ימי התום", "לאלף נמר"), ריקי גל ("תפילות הילדים"), יהודית רביץ ("דרך המשי", "נעמיד פני יתומים"), רמי קלינשטיין ("הים כבר לא", "על הגשר הישן", "תישארי עוד קצת"), מירי מסיקה ("אף אחת"), דויד ברוזה ("טבעת הזהב", "הומה יונה"), יהודית תמיר ("רומיאו") ועוד.
"כואב ועצוב על לכתה של חברתי הטובה, צרויה להב האהובה", ספד לה פוליקר, "צרויה הייתה מהכותבות המוכשרות והמיוחדות שהיו לנו פה. היא הייתה שותפה ככותבת ויועצת בפרויקטים ואלבומים שעשיתי. זכיתי לקבל ממנה טקסטים לשירים גדולים וחשובים שישארו איתנו לנצח. בנוסף היא הייתה זמרת ומוזיקאית מוכשרת והיה לי הכבוד להפיק לה אלבום שלם. היא מאוד תחסר לי ולכולנו".
"צרויה יקרה שלי, הפרידה ממך היא מהקשות ביותר שיכולתי לתאר שאצטרך לעבור", מסר רמי קלינשטיין ל-ynet. "חברות אמיצה שנמשכת כמעט 40 שנה. מהרגע הראשון שעיניי פגשו את הקסם במילים שרקחת, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. זאת הייתה שירה, צרויה. זה מעולם לא היה פחות משירה צרופה. מה שהיה לא פחות מדהים, הוא שהלחן כבר היה שם. נשבע לך, שלפני שהתיישבתי על הפסנתר הלחן פרץ מהמילים שכתבת. כבר מהפעם הראשונה שיעקב גלעד ישב עם ריטה ואיתי ונתן לי להביט ב'ימי התום'. מוכה תדהמה, עזבתי אותם ולקחתי אותך דרך מילותייך אל הפסנתר ותוך דקות הלחנתי. וזה תמיד היה כך איתנו. באלבום השני שלי לואי להב הביא לי את 'על הגשר הישן' - ובום. זה קרה.
"זוכרת שהיינו מדברים ותמיד אמרתי לך שכל שיר שאת מביאה הוא מתנה? הרשימה ארוכה. השיחות שלנו צרויה. מעולם לא הכרתי איזון כזה בין תבונה ורגישות כמו אצלך. תמיד ריגש אותי שהיית קוראת לי חבר. הייתי ילד ואת היית בעיניי ענקית. הכי טובה שיש. אולי החיבור שלנו גם נבע משנים שהיית בארצות הברית ושעבדת עם ברוס ספרינגסטין ,שתמיד היה גיבור שלי, ואולי משהו מדרך הכתיבה שלו עבר גם אלייך. אולי לא היית מודעת לזה, אבל כשהיית מדברת - זו הייתה שירה. וכמה תחסרי לי. ואני לא יודע כמה זמן ייקח ואם אוכל אי פעם לשיר את השירים שלנו מבלי להרגיש כמה את חסרה לי בכל זמן שנשאר, על כל גשר ישן, ובכל פעם שאשיר למי שעצוב ולמי זוכר את הקוסם שמצחיק ילדים ותולה להם את הירח במרפסת. היי שלום אהובה. בשבילי תמיד היית מלאך. אוהב אותך".
ריטה הצטרפה גם היא לדברי הפרידה: "צרויה לא הייתה רק חלק ענק מהיצירה שלי, היא כל הזמן הייתה אומרת שאנחנו בעצם אותה אישה - רק שהיא פה ואני במקום אחר. החיבור בינינו היה עמוק משאפשר בכלל לדמיין. אני שרה אותה כל כך הרבה שנים. היא כתבה אותי ואני שרתי אותה. על הספר האחרון שכתבתי עבדתי כשש שנים יחד איתה. נכנסנו אחת לתוך הנשמה של השנייה. היא תחסר לי מאוד. היא באמת האמן הכי אמיתי שהכרתי בחיי. אם יש תמצות לאדם שהוא אמן בכל נפשו ורמ"ח איבריו. היא השאירה כזאת מתנה ענקית לעם שלנו. המילים שלה הן אוצר ענק שהיא נתנה אותו בנדיבות לכולנו".
"אני לא יודעת איך לסכם אותה כי צרויה הייתה משהו גדול מהחיים עצמם", סיפרה מירי מסיקה, "היא הייתה שיר בעצמה. כשהיא הסכימה להיפגש איתי, זמרת טרייה, באתי רועדת מהתרגשות, וגיליתי אישה שהיא חפה מכל פוזה. תוך דקה היא גרמה לי להרגיש שאני החברה הכי טובה שלה. דיברנו וככה נולד 'אף אחת', השיר הכי יפה בעולם. היא גם ביקשה ממני להשתתף בערב של 20 שנים ליצירתה. ריטה ורמי ויהודית רביץ השתתפו בו. היא הייתה כל כך צנועה שהיא לא האמינה שכולם יבואו. היא נתנה לי קרדיט שאפילו אני לא נתתי לעצמי. זה היה ערב בלתי נשכח. היא קראה לי מסיקי שלי. אני אוהבת את האישה היפה, החכמה, הפילוסופית האינסופית הזאת, האישה הכי מיוחדת ויחד עם זאת הכי פשוטה. היא סיפרה לי שאת 'רומיאו' היא כתבה כשעשתה ספונג'ה, ובתור זמרת צעירה זה הפתיע אותי. מבחינתה, השירה היא לא גדולה מהחיים אלא החיים עצמם, ואת השירים היא כתבה בשפה אלוהית. הדרך שבה היא כתבה הפכה את זה למשהו כל כך פיוטי וגבוה ונשגב שגרם לי להתרגשות. היא לא הייתה רק כותבת שירים נהדרים, אלא גם חברת אמת. היא הייתה קודם כל בן אדם מדהים. היא הייתה כנה עד כאב, ולא הייתה בה עצם שלא היה בה אמת".
יעקב גלעד נפרד והקדיש לה את השיר "ימי התום", שכתבה: "צרויה להב חברתי המתוקה והאהובה, הכותבת הייחודית, הכנרית המופלאה, האשה החכמה, הרגישה, המצחיקה והיפהפיה, איננה עוד, ועכשיו געגועים מתערבבים בדמעות. 'וכשתגיעי לבית שלו /ותמצאי אותו שמה /ספרי שאני מחכה בלילות ואל תספרי עד כמה / אמרי לו עדיין אני נמצאת / מסרי אהבה ושלום / בקשי שירים עוד כוס לחיי / ולזכר ימי התום'. היי שלום צרויה יקרה".
להב נולדה בקיבוץ איילת-השחר כצרויה חפרי. כשהייתה נערה ניגנה בכינור בתזמורת הקיבוצים, ובצבא שירתה בצוות הווי צנחנים - שם פגשה את לואי להב, מי שלימים יהפוך למפיק על מוזיקלי. בגיל 19 וחצי, אחרי השירות, השניים נישאו, ארזו מזוודות והמריאו לחמש שנים בניו יורק. בשנות ה-70, לאחר שנולדה להם בת בכורה, היא הצטרפה כזמרת וכנרית בלהקת הליווי של ברוס ספרינגסטין, ה-E Street Band.
"לואי עבד באולפן הקלטות וברוס ספרינגסטין בא להקליט שם את האלבום הראשון שלו", סיפרה בעבר בריאיון ל"ידיעות אחרונות. "אף אחד לא ידע אז מי הוא, אבל מיד הבינו מה יש בו. פעם אחת מקהלה של ילדים שהייתה אמורה ללוות אותו נתקעה בשלג, אז אני הייתי המקהלה בהקלטה. הוא רצה כנר, ולואי שלח אותי לאודישן והתקבלתי. ואז התגלגל הרעיון שאצטרף ללהקה בדרכים. אני ולואי והילדה באוטובוס של הלהקה בשנת 1975 חזרה לישראל. לנגן היה כיף, אבל להסתובב עם תינוקת ולעזוב אותה וכל השאר, לא נדבק לי בכלל. לא הרגשתי שייכת, רציתי הביתה".
ואכן, כעבור שנים ספורות, השניים חזרו לישראל ולבסוף התגרשו. לימים נודע כי נוצר לה קשר רומנטי עם ספרינגסטין - אולם זה נגדע לפני שהתחיל. "נורא אהבנו אחד את השני וזה לא היה יכול להתפתח כי הוא עם האשמה הקתולית שלו ואני בגלל המחשבה על אבא שלי יושב על הרצפה וקורע את הבגדים כמו טוביה החולב כי הבת שלו הולכת עם הגוי. אז ברחתי כל עוד נפשי בי. אבל היינו מאוהבים מאוד, מאוד. כולם הלכו אחרי ספרינגסטין".
בתקופתה בניו יורק הספיקה להב ללמוד משחק במכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בלוס אנג'לס, ועם שובה לישראל השתתפה בכמה הצגות תיאטרון - בהן "אלוף בצלות ואלוף שום". בחורף 1976, לאחר שהחלה לשחק בתיאטרון החאן, להב התמודדה עם טרגדיה משפחתית כאשר בתה, טל, נהרגה בתאונת דרכים בגיל שלוש וחצי.
"העונש היה ההסתגרות, אבל זה לא היה באופן של מצוקה, שום דבר לא מנע ממני לצאת", סיפרה בריאיון ההוא. "זה דבר ידוע שהורים שמאבדים ילדים מאשימים את עצמם ולא משנה אם זו מחלה, או אם דרס אותם נהג, או שראש הממשלה והרמטכ"ל החליטו שיוצאים למלחמה. הנסיבות לא משנות - הורים צריכים ללכת קודם, לא הילדים, ואנחנו מתקשים להשלים עם זה כי האחריות שלנו כהורים היא טוטאלית. זה קשור בפגיעה אנושה במושגי האחריות, אז ברור שבפרק השני לקחתי אחריות מוחלטת, ואני שמחה שעשיתי את זה. ממילא אני מרגישה אשמה יומם ולילה, אבל לא על זה שלא הייתי אחראית".
כעבור כמה שנים הכירה את איציק אלבלק, תפאורן בטלוויזיה הישראלית, והשניים התאהבו. לימים גידלו שלושה ילדים - דניאל (בנו של אלבלק מנישואיו הראשונים), ושני ילדים משותפים, יונתן ויוסף.
בתחילת שנות ה-80 הייתה חברה בלהקת "הברירה הטבעית", ולפני כן ניגנה באלבום היחיד של להקת תמוז, "סוף עונת התפוזים". לאחר פרישתה מן הלהקה לא הופיעה עוד, והקדישה את עיקר מרצה לכתיבת שירה ופרוזה.
"למדתי לכתוב בכל זמן אפשרי - ניירות בכל הבית, כשמשחקים, ובבית שימוש", שחזרה בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "כתבתי כמה שירים אדירים בבית שימוש. הייתי הולכת ברחוב וממלמלת את הטקסטים שלי, הילדים היו חוזרים מבית הספר ואומרים, 'את פוזלת אמא'. פזילה לכתיבה. אחר כך היה לי סידור שפעם בשבוע אני יושבת בבית של חברה שלוש שעות וכותבת והיא בינתיים שומרת על הילדים, אבל כל הזמן הייתי מסתכלת על השעון, נו, שהשלוש שעות כבר יעברו. "כשהשירים מתקיפים לא מעניין אותם מתי זה קורה. ב'אף אחת', ששרה מירי מסיקה, טיאטאתי בגינה. הסתכלתי על המטאטא והוא ישר לקח אותי הביתה לכתוב 'נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד'. את 'רומיאו' כתבתי תוך כדי ספונג'ה. כמה מילים ועוד ספונג'ה, כמה מילים וכמה קרצופים".
בשנת 2013, כשהייתה בת 62, היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה, שגם נכתב על ידה - "לא אותה אני". פוליקר הלחין, עיבד וניגן, ובעלה לשעבר לואי להב הפיק. "אחד הדברים שהייתי צריכה להתמודד איתם זה שאת השירים שלי שרים הזמרים הכי גדולים בארץ, אחד אחד", אמרה בריאיון, "לקח לי המון זמן להתרגל לאיך אני נשמעת ולקבל את זה. אני חיה בשלום שכך אני נשמעת. אני מקווה שבדיסק הבא אני אשמע עוד יותר טוב. התחושה היא של חשיפה ופגיעות שלא הרגשתי אף פעם. כל החברים שלי שהם אמנים גדולים אומרים לי שככה זה מרגיש, 'ברוכה הבאה לכנופיה'. אבל כולי מוכנה לקרב, עם מה שיבוא אני אתמודד. הגיע הזמן, לא?".
במקביל, להב פיתחה גם קריירה כסופרת. ב-2002 הוציאה את ספרה הראשון זוכה הפרסים, "כפכפי העץ של אנדרה", אשר התבסס על סיפורו האמיתי של אריה בן-פלאי, שגדל בהולנד בתקופת השואה. ספרה השני, "מלכת הביצות רוקדת טנגו", זכה בפרס אקו"ם לשנת 2005. כמו כן, הוציאה את הספר "ונציה היא לא מקום אמיתי", שמקבץ שירים פרי עטה.
