בכ"ט בנובמבר 1948 התפנה דוד בן גוריון למטלות העומדות בפניו, ושרבט את הדברים הנחוצים להקמת המדינה: דגל, המנון, משטר ועוד. מאוחר יותר שורטטה גם המדיניות בנושא ההגירה אל המדינה החדשה. בפשרות של תן וקח התקבע חוק השבות, שלפיו ההגירה לישראל תהיה על בסיס זהות יהודית בלבד. מאוחר יותר אישרה הכנסת חוק נוסף המעניק סמכות לשר הפנים לתת אשרות ורישיונות שהייה בישראל שלא על בסיס חוק השבות, באופן פרטני, מצומצם ביותר וזמני בלבד (חוק הכניסה לישראל).
מדינת ישראל הצעירה, שהתמודדה עם הסוגייה הדמוגרפית, נזעקה להעלות כמה שיותר יהודים במטרה להתמודד מול הריבוי הטבעי העצום של המיעוט הערבי. העולים הגיעו, אך הרוב היהודי לא גדל. אדרבא - הוא הצטמצם. הרוב היהודי שעמד על 81% מתוך כלל האוכלוסייה בראשית ימי המדינה עומד כיום על 73.9% בלבד. פערי הילודה בין יהודים וערבים הצטמצמו, שיעור הערבים והמוסלמים במדינה לא גדל, אז מאין נוצר הפער? התשובה המדהימה היא: "העלייה". או אם תרצו – ההגירה.
החזון הציוני על רוב יהודי בארץ ישראל התגשם בדמות מעצמה כלכלית וטכנולוגית. אך אליה וקוץ בה, ובד בבד עם ההצלחה הגדולה התפתח רצון מצד אוכלוסיות במדינות נחשלות להגר לכאן. בשנים האחרונות הפכה מדינת ישראל ליעד נחשק להגירה כלכלית ממדינות באפריקה, במזרח אסיה ומזרח אירופה. פעמים והגירה זו חוסה תחת חוק השבות אף שלרבים מהמהגרים עצמם אין כל זיקה ליהדות מלבד זהות הסבא שהיה יהודי, ופעמים רבות גלי הגירה הללו עוטים מסיכה הומניטרית על רקע בקשת מקלט, פליטות, יתמות או איחוד משפחות.
אם מדיניות ההגירה לישראל הייתה מסתפקת במקלות בגלגלים מצד מערכת המשפט - דיינו. אלא שלמדיניות ההגירה של ישראל עוקרים עוד ועוד שיניים, ולא רק בית המשפט שותף במלאכה
בית המשפט העליון ב"כח אינרציה הומאני" פסל בזה אחר זה את כל החוקים שנועדו לבלום את ההסתננות וההגירה הבלתי חוקית לישראל: מתקני השהייה למסתננים נסגרו, חוק הפיקדון בוטל, וכך גם האיסור על העסקת שוהים בלתי חוקיים בישראל. בשנים האחרונות יותר מלידה אחת מתוך עשר במחוז תל אביב היא של ילד זר, ובהתחשב בגיל הפריון המאפיין את רובה המוחלט של אוכלוסיית הזרים בישראל, הרי אנו עלולים לעמוד לקראת מהפכה דמוגרפית של ממש.
אם מדיניות ההגירה לישראל הייתה מסתפקת במקלות בגלגלים מצד מערכת המשפט - דיינו. אלא שלמדיניות ההגירה של ישראל עוקרים עוד ועוד שיניים, ולא רק בית המשפט שותף במלאכה. שעה שכל משרד ממשלתי ממוצע רואה את תקציבו השנתי תופח משנה לשנה, ברשות האוכלוסין וההגירה אין תקציב למימון פקחים או ממוני ביקורת גבולות. המשכורת שלהם נמוכה משכר המינימום, ומי ירצה, בשביל שכר כה עלוב, לכתת רגליו ברחובות ברדיפה אחר מסתננים ושוהים בלתי חוקיים? כך מצטמצמים התקנים והמעטים שנותרים נמצאים לרוב בלתי מאוישים.
כעת הצטרפו גם הכנסת והממשלה בעלות התפקוד הלקוי למזימת פירוק המעט שנותר ממדיניות ההגירה לישראל, כשהצליחו לבטל דה-פקטו (על ידי אי חידושו) את חוק המסתננים.
אם נשאל את עצמנו מדוע מדיניות ההגירה הברורה כל כך של מדינת ישראל (כפי שנקבעה בראשית שנות ה-50) מופקרת כל כך על ידי נציגי הציבור בכנסת, בממשלה ובבית המשפט, נקבל תשובה ברורה: היום, נציגי הציבור לא מאמינים ברלוונטיות שלה. למה? כי הציבור העומד מאחוריהם מגשש באפלה בסוגיות אלו בזכות פעילות תקשורתית מחושבת ומדוקדקת להפליא, המנוהלת בידי מי ששם לעצמו מטרה להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה; מדינה בעלת זהות קוסמופוליטית–דמוקרטית שתחליף את זהותה היהודית–דמוקרטית. חוק השבות הפך מקונצנזוס לאומי לסמל לגזענות, כאילו יש דבר בזוי בהגדרה לפיה "הכניסה למדינת ישראל ליהודים בלבד".
עו"ד יונה שרקיתוצאותיו של סקר של מכון סמית שהוזמן לאחרונה על ידי המרכז למדיניות הגירה ישראלית הבהיר כי עמדות הציבור נמצאות במקום אחר לחלוטין: גם היום, הרוב המוחלט של היהודים בישראל רואים בחוק השבות את מקור הזכות היחיד לעלייה לארץ. לא משנה אם מדובר במצביעי "ימין" או "שמאל".
בד בבד עם הפיכתה של סוגיית ההגירה בשנים האחרונות לנושא אקוטי במדינות העולם כולו, נושא זה הפך במקביל לסוגייה קיומית עבור ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל נציגי הציבור היושבים בכנסת, בממשלה ובבתי המשפט, לחזור ליסודות.
- עו"ד ד"ר יונה שרקי הוא היועץ המשפטי למרכז למדיניות הגירה ישראלית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
