כל תל-אביבי מכיר את זה: בבוקר בהיר ולח הבר הקבוע בשכונה משנה לפתע את שמו. אולי עובר במקרה מתיחת פנים קלה, אבל הבעלים אותם בעלים. גם המארחת אותה המארחת, שמושיבה בכיסאות מתנדנדים ברצינות תהומית. אפילו המלצרים לא השתנו. ועדיין, ההתחדשות מייצרת עניין. סקרנות. היא מאפשרת להמשיך את הקיים עם תחושה של חדש. לפעמים היא גם נותנת לגיטימציה להעלאת מחירים מסוימת. כי בכל זאת, זה "מקום אחר" פתאום, והכללים יכולים להיות שונים. הטקטיקה הזאת אינה חדשה, ורלוונטית לענפים רבים במגזרים מגוונים. ובמבט לאחור על החודשים האחרונים, נראה שגם מדינת ישראל אימצה אותה בכל הקשור למלחמת 7 באוקטובר.
ביום רביעי הכריז פיקוד הדרום על מבצע "כארי יתנשא". "מרכבות גדעון" הוא נחלת העבר. "עם כלביא", על סמלילו השונה, בכלל קשור לאיראן (שמימנה את הטבח). את "עוז וחרב" כבר הספקנו לשכוח. אבל החול של עזה הוא אותו החול. החטופים אותם החטופים. החללים קדושים כתמיד. הלוחמים עם אותה השחיקה למרות תחושת השליחות. והמילואימניקים? כבר מזמן שכחו איך נראו החיים שלפני. רק הכותרת שמעל הקסדה השתנתה. והשאלה היא: למה? מה התכלית בשינוי שמה של אותה המלחמה? הרי לא מדובר בפעולה נקודתית כמבצע "ארנון" או "יד הזהב", בהם חולצו אנשינו בגבורה עילאית. זוהי אותה מערכה בשינוי מיתוגי.
ההיגיון הצבאי כאן ברור לכאורה. צה"ל מעניק שמות למבצעים שבתוך מלחמותיו מאז ומתמיד. כך היה במלחמת העצמאות, כך גם היום. תיחום שמי של מבצעים או שלבים במלחמה מאפשר בהירות אופרטיבית. הוא מעיד על סדר, ארגון, ויכולת לתת דין וחשבון נהיר לדרג הנבחר בכל רגע במערכה. הוא גם מקל על מציאת נקודות עצירה לתמרון כדי להכניס רגל מדינית. ובראייה לאחור, הוא עוזר בתחקור אירועים. אבל כל אלה הן סיבות טובות לגידור וכינוי פרקי המלחמה בהתנהלות הפנים-צה"לית, ששמורה למצגות בבור חטיבת המבצעים. בשנה החולפת, לעומת זאת, ראינו משהו מעט אחר. שמו של כל מבצע אומץ כמעט מייד ברמה המדינית ושימש לתיאור המלחמה הכוללת, כל פעם בשם אחר. כאילו לא מדובר ברכיב שהוא חלק מתמונה גדולה יותר, אלא בתמונה עצמה. הבלבול הנרטיבי הזה מגיע אחרי שגם הניסיונות המוקדמים להסכים על שם רשמי למלחמה – כשלו. בין שמות כמו "חרבות ברזל" ו"מלחמת התקומה" שהגיח לחיינו לרגע – נותרו בעיקר שלל מבצעים ששמו של כל אחד מהם הפך לחזות הכל בתורו. העניין הוא שלפריסת המלחמה למנות מיתוגיות שכאלה יש מחיר. והוא משמעותי.
מיתוג מחודש של המלחמה עלול להעיד שאין כוונה אמיתית לחתור לסיומה. שהאופק המדיני מתרחק. שההווה הצבאי הוא כל מה שנשאר. זוהי כמובן תוצאה שגויה. מלחמה אינה תכלית בפני עצמה
העיקרי מביניהם הוא שההקשר הולך לאיבוד, במיוחד בתקשורת הבינלאומית. מיתוג מחודש של המלחמה מרענן את המעגל החדשותי וממקד את הפוקוס בו, גם אם לזמן מועט. באופן הזה נקודת ההתחלה שהצדיקה את המלחמה נדחקת עוד קצת הצידה. זה קורה לאט ובזהירות, אבל לפתע כבר לא מדברים כמעט על 7 באוקטובר עצמו. העיסוק בכאן ועכשיו הוא טבעי כי אירועים גדולים קורים, אבל כשאפילו אנחנו מוותרים מרצון על הקונטקסט ועילת המלחמה – אסור להתפלא שגם העולם מוותר עליהן. ולא פחות חמור מכך הוא המסר שמתקבל פנימה, בבית. זה לא רק שמונה ההרוגים "מתאפס" ועלול לשדר מסר שגוי של שכחה. מיתוג מחודש של המלחמה עלול להעיד שאין כוונה אמיתית לחתור לסיומה. שהאופק המדיני מתרחק. שההווה הצבאי הוא כל מה שנשאר. זוהי כמובן תוצאה שגויה. מלחמה אינה תכלית בפני עצמה. היא מטרה עבור הסדר מדיני. פעולות שמעידות על הגיון הפוך פוגמות ברוח הלוחמים, מרחיבות את המחלוקת הפנימית, ומערערות (עוד יותר) את הלכידות החברתית. מיתוג שמעיד על כך – כבר מכפיל את הנזק.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזילחלוקה השמית של שלבי המלחמה יש אולי הגיון מבצעי פנימי, אבל לא נכון לאמצו ברמה הלאומית בפומבי. מלחמה אינה עסק והיא אינה זקוקה למיתוג מחודש. זה לא רק מכניס את העולם לדיסאוריינטציה, אלא גם פוגע בציבור הישראלי פנימה. ובעיקר, משדר שהיום שאחרי לא מפסיק להתרחק.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר "11 יום בעזה"
