-כבלי תקשורת תת-ימיים הם התשתית המרכזית של הכלכלה הדיגיטלית. מעל 95 אחוז מהתעבורה הבין-יבשתית בעולם עוברת בכבלים פיזיים שמחברים בין נקודות נחיתה לאורך חופים ואז ממשיכים בקטעי יבשה למרכזי נתונים. מי שממוקם על צומת מעבר מרכזי נהנה מהכנסות, מהשקעות בתשתיות נלוות ומיתרון אסטרטגי מתמשך. מצרים היא הדוגמה הבולטת. בזכות המיקום בין הים התיכון לים האדום, חלק משמעותי מהתעבורה בין אירופה לאסיה עובר דרכה. ריכוז כזה מייצר הכנסות והשפעה, אך גם פגיעות. אירועי פגיעה בכבלים בים האדום בשנים האחרונות המחישו עד כמה צווארי בקבוק גיאוגרפיים משפיעים על שווקים גלובליים.
על הרקע הזה צריך להבין מה קרה בשקט במזרח הים התיכון. בשנים האחרונות הונחו באזור כמה מערכות כבלים חדשות ששינו את מפת הזרימה בין אירופה, המפרץ והודו. הראשון שבהם הוא Blue-Raman של גוגל. המערכת מחולקת לשני מקטעים: Blue שמחבר את אירופה לישראל דרך הים התיכון, ו-Raman שממשיך מישראל דרומה דרך הים האדום לעקבה, סעודיה והודו. זהו נתיב חדש בין אירופה לאסיה שאינו נשען באופן מלא על המעבר המצרי. המערכת כבר הוכנסה לשירות ומשמשת את הרשת הגלובלית של גוגל להעברת תעבורה בין אזורי ענן שונים. המשמעות פשוטה: דאטה בין אירופה להודו עובר היום דרך ישראל כחלק ממערכת פעילה.
לצד Blue-Raman פועל גם פרויקט Centurion - מערכת נוספת שמחברת את הודו והמפרץ לים התיכון ומשם לאירופה. גם כאן ההיגיון דומה: יצירת מסדרון נוסף בין אסיה לאירופה, פיזור סיכונים והגדלת קיבולת. ה-Centurion עובר דרך ישראל ומשלב אותה כחוליית מעבר במערכת רחבה יותר שמחברת בין תשתיות באירופה, במזרח התיכון ובדרום אסיה. כל מערכת כזאת מוסיפה קיבולת של עשרות טרה-ביט לשנייה. עבור הציבור הרחב אלה מספרים מופשטים, אך בשוק התשתיות הם מתורגמים להשקעות במרכזי נתונים, להרחבת פעילות ענן ולהעמקת הקישוריות הבינלאומית.
רוב הציבור בישראל אינו מודע למערכות הללו, אך המשמעות שלהן מבנית. כאשר יותר כבלים נוחתים במדינה מסוימת, היא הופכת לחלק אינטגרלי ממפת הזרימה העולמית. חברות ענן בוחנות היכן להקים אזורי פעילות. ספקי תוכן בוחנים היכן למקם שרתים. מדינות בוחנות היכן למקם תשתיות גיבוי. ריבוי נתיבים דרך ישראל משנה את המעמד שלה ממדינה שמחוברת לעולם למדינה שחלק מהעולם עובר דרכה. בעידן שבו בינה מלאכותית, שירותי ענן ופיננסים דיגיטליים תלויים בזרימה רציפה ומהירה של מידע בין יבשות, המיקום הזה מקבל משמעות כלכלית וביטחונית גם יחד.
בתוך ההקשר הזה נכנס פרויקט נוסף East to Med Data Corridor (EMC) שמקודם בשותפות של סעודיה ויוון. גם הוא נועד לחבר את אירופה עם חצי האי ערב ובהמשך לאסיה. הפרויקט עצמו אינו חדש. הוא מתוכנן כבר כמה שנים כחלק מהשאיפה הסעודית למצב את עצמה כמרכז דיגיטלי אזורי במסגרת Vision 2030וכחלק מהשאיפה היוונית לבסס את מעמדה כשער הדרומי של האיחוד האירופי לתקשורת בינלאומית.
אלא שאתמול מדווח אתר Middle East Eye כי סעודיה מבקשת כעת לבחון תוואי שיעבור דרך סוריה במקום דרך ישראל. אם המהלך הזה ייצא לפועל, הוא יוציא את ישראל מתוך המסדרון.
סעודיה מול ישראל
למה סעודיה תרצה בכך? ראשית, שליטה. מדינה שמחזיקה בנקודת מעבר מייצרת תלות של שחקנים אחרים בה. ככל שישראל מחזקת את מעמדה באמצעות Blue-Raman ו ,Centurion- כך גדלה האפשרות שהיא תהפוך לחוליה הכרחית בשרשרת האזורית. מבחינת ריאד, עדיף לבנות ארכיטקטורה שבה המסדרון המרכזי אינו תלוי בישראל. שנית, העיתוי אינו מנותק מהאקלים המדיני. המתיחות הגוברת בין ישראל לסעודיה בחודש האחרון סביב סוגיות אזוריות ונרטיביות יוצרת תמריץ להקטין חיכוך באמצעות כלים תשתיתיים והתקרבות לטורקיה דרך מגרש המשחקים של האחורי שלה בסוריה.
ישראל יכולה וצריכה למנף את הקשרים המתהדקים עם יון בכדי למנוע את שינוי התוואי שלא רק שאיננו הגיוני מבחינה כלכלית-מסחרית, הוא מגיש את פירות ההצלחה ליריבה הטורקית השולטת הלכה למעשה בסוריה
עם זאת, מבחינה אוביקטיבית – מסחרית-כלכלית גרידא, מסלול דרך סוריה מעלה שאלות תפעוליות. כבל בין-יבשתי הוא פרויקט ארוך טווח שדורש תחזוקה, רגולציה יציבה, גישה לשטח ויכולת תיקון מהירה במקרה של פגיעה. אזור שאינו יציב מגדיל סיכון ביטוחי ומימוני. לכן הבחירה במסלול סורי, אם תתקבל, תשקף העדפה אסטרטגית ברורה גם במחיר של סיכון תפעולי גבוה יותר.
מנגד, יוון רואה בישראל שותפה אסטרטגית במזרח הים התיכון. בשנים האחרונות העמיק שיתוף הפעולה בין ישראל, יוון וקפריסין בתחומי אנרגיה וביטחון. במסגרת יוזמות שהוצגו בפסגות המשולשות, הוכרזה גם כוונה להקים מסגרת כוח משותפת בהיקף של כ-2,500 חיילים לחיזוק היציבות במרחב הימי. מהלכים כאלה אינם מנותקים מתשתיות. תשתיות תת-ימיות דורשות סביבה ביטחונית יציבה והרתעה. עבור שחקנים אירופיים, מסלול שעובר דרך שותפות יציבות עשוי להיות אטרקטיבי יותר ממסלול שעובר באזורי אי-ודאות.
ישראל יכולה וצריכה למנף את הקשרים המתהדקים עם יון בכדי למנוע את שינוי התוואי שלא רק שאיננו הגיוני מבחינה כלכלית-מסחרית, הוא מגיש את פירות ההצלחה ליריבה הטורקית השולטת הלכה למעשה בסוריה.
ד"ר קובי ברדה צילום: טל גבעוניהמאבק סביב EMC אינו רק על כבל אחד. הוא חלק מהתחרות על מפת הזרימה הדיגיטלית של המזרח התיכון. Blue-Raman ו-Centurion כבר ביססו את ישראל כצומת פעיל במעבר בין אירופה לאסיה. אם EMC יצטרף למסלול הזה, המעמד יתחזק. אם ייבחר תוואי חלופי שיעקוף את ישראל, היא תישאר מחוברת היטב אך תאבד חלק מהמרכזיות.
בעשור שבו ענן ובינה מלאכותית מגדילים במהירות את נפחי הדאטה הבין-יבשתיים, השאלה מי יושב על הצומת אינה טכנית אלא אסטרטגית. התוואי של כבל תת־ימי הוא החלטה שמעצבת תלות הדדית לעשרות שנים. המאבק על EMC ממחיש שהגיאוגרפיה עדיין קובעת, גם בעולם שבו הכל נדמה וירטואלי.
ד"ר קובי ברדה הוא מרצה בבית הספר ללימודים רב־תחומיים ב-HIT ומומחה להיסטוריה פוליטית אמריקאית ולגיאו־אסטרטגיה
