ביוני 1985, נהרגו 22 בני אדם, בהם 19 תלמידים שיצאו לטיול שנתי, בהתנגשות רכבת באוטובוס סמוך למושב הבונים, באירוע שנודע מאז כ"אסון הבונים". במלוא 40 שנים לאסון, אחיותיהם של שניים מהתלמידים הצעירים סיפרו לאולפן ynet על החיים אחרי האירוע הנורא. ליאת שחר, ששכלה את אחיה אמיר, סיפרה כי "אחרי 7 באוקטובר, ברמה הקולקטיבית אפשר להרגיש פתאום שהאסון שלך באמת מאוד קטן ורחוק, מי בכלל זוכר? אבל ברמה האישית, כשהאסון הוא שלך, לא משנה כמה זמן עבר ומה קרה בדרך. זה איתך וזה חי, ובטח כשמגיע חודש יוני. התאריך הזה כבד, מאוד כבד".
רחלי שקד, ששכלה את אחיה דביר ורובל, הוסיפה: "מבחינתנו לזמן אין משמעות. אנחנו אומנם מדינה למודת אסונות, דור שלם קם אחרי האסון ויש המון אנשים שלא זוכרים אותו, אבל אני תמיד מופתעת לגלות כמה כן".
הריאיון המלא עם ליאת ורחלי
(צילום: מיקי שמידט)
ליאת שחזרה את היום שבו התרחש האסון: "הייתי בת 16, גדולה מאמיר בשלוש שנים, תלמידת תיכון. ביום ההוא הברזתי מבית הספר, ובעצם חיכיתי בבית בלי לדעת שום דבר עד סביב 11:00, כשחברות הגיעו אליי ופשוט סיפרו לי מה קרה. ההורים שלי היו בחו"ל ולכן בעצם התמודדנו פה לבד עם האסון. לקח לנו יותר מ-48 שעות להשיג אותם ואחר כך להביא אותם לארץ.
"היום הזה היה כאוס. אני לא יכולה לומר שאני זוכרת משהו לאורך זמן, זה הכל מקטעים, קטעים, תמונות, דברים שקופצים לראש. אני זוכרת משפחות בבית ספר, התמוטטויות, המון בכי, צעקות. כל העיר הייתה בהלם. זהו. כאוס מהשנייה שידענו ועד השנייה של הזיהוי".
רחלי, שלמדה באותה שנה בכיתה ד', סיפרה כי מנהלת בית הספר שלה קראה אחרי האסון לכל תלמיד שהיה ידוע כי אחיו או אחותו יצאו לטיול שנתי. "הייתי בת 10. המנהלת אספה אותנו בחדר שלה וסיפרה לנו שהייתה תאונה, שעדיין לא יודעים באיזה בית ספר מדובר, ושהיא רק רצתה לעדכן אותנו. יום הלימודים המשיך כרגיל, אבל התחושות שלי היו מאוד-מאוד כבדות וביקשתי ללכת הביתה", תיארה.
עוד סיפרה רחלי כי "הלכתי לבית של חברים של ההורים שלי, אני לא זוכרת למה לקחו אותי לשם, ומשם זה התגלגל. משם עברתי לדוד שלי, ומבחינתי הכול היה סימני שאלה, לא ידעתי מה קורה, לא ידעתי איפה ההורים שלי, אי אפשר היה ליצור קשר לפני 40 שנה, ובערב בעצם מנהלת בית הספר באה וסיפרה לי שהייתה תאונה וחלק מהילדים נפצעו ואחרים נהרגו, בהם אח שלי. רק אז לקחו הביתה, להורים".
רחלי הוסיפה כי דביר "היה אח מושלם. מאוד-מאוד מוכשר בספורט, הוא צייר מאוד יפה. ילד חכם וחברותי מאוד, באמת. את כל הדברים הטובים הוא לקח". ליאת תיארה כי אמיר היה "ילד שצמא להכיר, לדעת, ללמוד. מאוד חכם, חתיך. אהוב מאוד על החברים, צנוע ובוגר. אח מדהים. כאחות גדולה תמיד סינג'רתי אותו לשמור על האח הקטן, ובחיים הוא לא אמר לא. אני אגיד גם, ילד מושלם".
על החיים אחרי האסון אמרה ליאת כי "אני לא יודעת אם לקרוא לזה השלמה, אבל אתה בהחלט פשוט לומד לחיות לצד האסון הזה. מה שנקרא יש את המוות ויש את החיים, וכל פעם חלק אחר מרים את הראש. הבית הוא אחר לגמרי ברגע שיש שכול, כל אחד סוחב איתו את הרגעים האלה.
"אני יכולה להגיד שבבית שלי לפחות ההורים שלי מאוד ניסו לתת לנו לגדול כאילו זה לא קרה, הם לא רצו שאנחנו ניפגע, אז לא הרגשתי שסוגרים עליי או שחונקים אותי או שלא נותנים לי לצאת מהבחינה הזאת, אבל אני בהחלט יכולה לומר שהמודעות שלי לנסות לתת להם נחת הייתה מאוד גדולה, ולעדכן אותם ולשמור עליהם בתמונה ולא להדאיג אותם יותר מדי. ובעיקר זה מאוד השפיע על הגדרת ההורות שלי, איך אני מגדלת את הילדים שלי ומאיזה מקום ובאיזה תחושה".
רחלי ציינה מצדה כי הוריה, ובייחוד אימה, "מאוד חרדתיים מאז, אבל אני ממש חושבת שזה הגדיר גם אותי כאימא. בעצם, הרגעים השמחים בחיים הם בודדים מבחינת ההורים שלי, זה שהתחתנתי, זה שנולדו לי הילדים, אלה באמת הרגעים שראיתי אותם באמת שמחים, אבל אני בטוחה שזה גם לא היה במאה אחוז".
