המהומות בעיר הקודש בני ברק סביב סוגיית הגיוס הבוערת, מחזירות שוב את כולנו לאותו "לופ" רגשי, סהרורי ומתיש: פחד, כעס, חוסר אמון ובעיקר הקצנה הדדית. וכן זה תמיד יהיה כאן הדדי- כי בסוף כולנו אחים ותקועים באותו פקק בז'בוטינסקי.
בחברה החרדית ישנו מנהג עתיק: כשיש תחושת משבר או רצף של אירועים קשים, הולכים לבדוק מזוזות. לא מתוך אמונה טכנית שהקלף צריך חידוש, אלא מתוך הבנה עמוקה שמשהו במרחב הרוחני והחברתי דורש בדיקה ותיקון. זה רגע שבו עוצרים ושואלים: איפה טעינו? מה דורש תיקון? מה השתבש בדרך? והשאלה הזו רלוונטית לכולם. כי הגיע הזמן לעצור ולשאול שאלה אחת נוקבת: מה אנחנו מפספסים? בני ברק זו לא עיר- זו אגדה. עיר שלא דומה לאף אחת אחרת.
רק לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2024, כי בני ברק מדורגת בראש המדד בתחושת הביטחון, כאשר 83% מתושבי העיר מרגישים בטוחים ללכת לבדם בשעות החשיכה( נתון גבוה משמעותית מהממוצע הארצי).
כמי שעשתה בשנה האחרונה "רילוקיישין" מבני ברק לרמת גן, אני עדה. עדה לתום, לביטחון, להיעדר פשע ופלילים, לחיים על מי מנוחות עם דלתות פתוחות, פס קול של ילדים צוהלים וזמירות שבת, והכל- ללא כל חשש פשע וגניבות.
תושבי בני ברק רובם אנשים פשוטים, תמימים, נטולי נטפליקס וסדרות מתח. אשר במשך שנים מתנהלים בעיר המאמינה בעולם- בתודעה אחת קבועה ופשוטה: באמונה! באמונה שהכל יהיה בסדר: הכלכלה, הפרנסה, הביטחון וחומת הערכים הקדושה. באמונה ששלוחי דרבנן והמנהיגים שלהם, ימשיכו לדאוג שהכל יהיה בסדר. הכל כולל הקול.
הרחובות נמלאים כעס! זעם חיצוני, אבל בעיקר כעס עצמי על המנהיגים ועל כל אלו שהבטיחו "יהיה בסדר, יהיה בסדר" וכבר לא בסדר מזמן... אי אפשר לדברר את הכעס. אבל אפשר לנסות להבין אותו
עד שיום אחד לפתע באוקטובר, גם אצלם הכל השתנה. ואיתו איום בטחוני ובעיקר (מבחינת תושבי עיר הקודש) איום רוחני מטלטל. חומות של דת ותקווה- מאיימות להתפורר, סטטוס קוו של שנים- נסדק, הבטחות עתיקות של מנהיגים ופוליטיקאים לא מומושות, האמון נשחק, הביטחון הוטרל, והכל נראה מפחיד ומטלטל.
שבירת שריון הדת
כמי שבקרב בני משפחתה נמנים כאלו שהתגייסו (וגם כאלו שלא) מורכב להסביר כמה איום רוחני ומהותי יש על תלמיד ישיבה כל הדרך מפוניב'ז לבקו"ם. ולא, זה לא בגלל שכבת הסיליקון במזרן, או מנת הלוף בטנק, אלא בגלל שבירת שריון הדת, הערכים וכל המהות שעליה גדל- דברים שבתכנון ייסודי ומערכתי של שנים קודם- אולי יכל להיות מרוכך מעט.
ואז - הרחובות נמלאים כעס! זעם חיצוני, אבל בעיקר כעס עצמי על המנהיגים ועל כל אלו שהבטיחו "יהיה בסדר, יהיה בסדר" וכבר לא בסדר מזמן... אי אפשר לדברר את הכעס. אבל אפשר לנסות להבין אותו.
כעס על שוטרים שדופקים בדלת- בשכונה שמעולם לא נועלת דלתות, כעס על אלו שהשלו והבטיחו שיהיה טוב ולא מספקים את "הסחורה", כעס מהול בהלה כמו בגן אנתרופוסופי עם שיטה קסומה שביום בהיר התפוגגה.
ובתוך כל המהומה, בין מדורות הזעם, צריך לדעת שהחברה החרדית גם משתנה, בקצב שלה. ובמקביל לאלו שרצים ברחובות יש את אלו שצועדים אט אט במסדרונות הבקו"ם אל המציאות, לתוכניות שילוב צבאיות, שירות אזרחי, קודקוד, שירות לאומי ועוד. אמנם צעד קטן לאדם, מניין ועוד מניין, אבל זה צעד ענק למגזר מופתע ומבוהל.
רחלי גרינוולדובתוך כל השבר, זה הזמן לבדוק - לא רק מזוזות - אלא גם את היסודות. את הדרך שבה אנחנו מנהלים את השבר הנורא הזה, את הצורך הקיומי באחריות משותפת, איך יוצרים מסלול בעיר שמעולם לא הוסללה, ואת הבנה והכלה שלנו לבהלה והחרדה ההיא מעבר לציר ההוא בז'בוטינסקי.
ההיסטוריה הוכיחה שהמציאות בסוף מנצחת. בנחישות ורגישות. אה, והיא גם הוכיחה שהעם היהודי מעולם לא נועל דלתות...
הכותבת היא יועצת אסטרטגית למגזר החרדי ויזמית פננסית וחברתית
