ישנם רגעים בדברי הימים של האומה, שבהם השעון הגדול של ההיסטוריה עוצר מלכת, ופעימות הלב היהודי - הופכות למקצב המציאות עצמה. כזה היה חג השבועות של שנת תשכ"ז (1967). ימים ספורים לאחר שקולו של השופר הדהד בין סמטאות העיר העתיקה והקריאה "הר הבית בידינו" הרעידה את אמות הסיפים. היה זה היום בו נפתח הכותל המערבי לראשונה לקהל הרחב.
מאות אלפים, שנכספה וגם כלתה נפשם, נהרו ברגליהם אל שריד בית המקדש. הייתה זו עלייה לרגל שלא נראתה כמותה מאז חורבן הבית. מחיצות נפלו, גבולות נמחקו, ועם ישראל גילה מחדש את נקודת החיבור העמוקה ביותר שלו.
לא זכיתי לראות את הרגע הזה בעיניי, נולדתי בירושלים שלוש שנים אחריו. אך גדלתי על סיפורי אבי ואמי שהפליאו לתאר את אותו יום מופלא של השיבה אל קודשי האומה. אך לאחרונה חשתי כאילו שבו ימים אלה לתחייה.
במהלך המלחמה באיראן, במשך למעלה מחמישה שבועות ארוכים ומורטי עצבים, עמד הכותל בשיממונו. שערי המקום הקדוש ננעלו בהוראת פיקוד העורף, וההתרפקות על האבנים העתיקות הפכה לתפילה מרחוק. אך משנפתחו השערים מחדש, התגלה לנגד עיניי המשתאות מחזה שלא שיערתי שאזכה לראות בימי חיי. בתוך 12 שעות בלבד, פקדו את רחבת הכותל כמעט 50 אלף איש.
מספר זה איננו נתון מספרי יבש; זוהי הצהרת אמונים של עם שלם. עדות חיה לכך שירושלים אינה רק אתר היסטורי שמתעטף בזכרונותיו הקדומים – היא מקום חי וקיים, השוכן בליבם של יהודים מכל קצוות תבל.
שיבה זו אל הכותל, שהזכירה כל כך את אותו חג שבועות היסטורי של שנת תשכ"ז, הראתה לי את עוצמת הגעגוע של המוני בית ישראל אל הכותל המערבי. מקום שהוא להם כאוויר לנשימה, וכמו אותו אוויר – מורגש ביתר שאת בהעדרו.
"יום ירושלים" המצוין השנה, נושא איתו מטען כפול. מצד אחד, זהו יום של הודיה עצומה לקדוש ברוך הוא על הזכות שניתנה לנו לשוב לנחלת אבותינו, על הניסים הגלויים והנסתרים שמלווים אותנו במערכה הקשה על קיומנו – מאז ועד היום. יחד עם זאת, "יום ירושלים" הוא גם יום של "חשבון נפש".
חז"ל לימדונו ש"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שעושה כל ישראל חברים". ירושלים היא המקום היחיד שבו כל המחלוקות המגזריות, הוויכוחים הפוליטיים והבדלי ההשקפות נמוגים מול קדושת המקום.
בתקופה זו, כשהחברה הישראלית זקוקה לאחדות כמרפא לפצעיה, נדרשים אנו לשאול את עצמנו – מה עשינו כדי להביא את בשורת ירושלים אל הקרובים והרחוקים מאיתנו?
בתקופה זו, כשהחברה הישראלית זקוקה לאחדות כמרפא לפצעיה, נדרשים אנו לשאול את עצמנו – מה עשינו כדי להביא את בשורת ירושלים אל הקרובים והרחוקים מאיתנו? איך מחברים את דור העתיד לירושלים של מעלה, לעיר של ערכים ומשמעות? כיצד יוצרים חיבור לירושלים שהוא חיבור של זהות ושל שייכות לשרשרת הדורות היהודית?
בכל הדורות, כשביקשו אבותינו ואמותינו בתפילתם "לירושלים עירך ברחמים תשוב", הם ביקשו לחזור לא רק אל העיר הבנויה אלא גם לשוב אל העצמיות, אל המקור שממנו שאבו את הכוח לשרוד.
אנו, הדור שזכה להגיע אל הכותל המערבי, ולהתפלל מול שריד בית מקדשנו, צריכים להיות ראויים למתנה הזו. עלינו ללמוד מירושלים את סוד היחד. להשכיל להביא את רוחו של הכותל המערבי – רוח של תפילה, של תקווה ושל שותפות – אל תוך חיי היומיום שלנו, עלינו לפעול כדי שירושלים תהיה באמת עיר שחוברה לה יחדיו.
יהי רצון שנזכה לראות בבניינה השלם של ירושלים, שהוא גם בנייננו שלנו, מתוך שלום בתוכנו ושלווה בארמונותינו.
הרב שמואל רבינוביץ הוא רב הכותל המערבי והמקומות קדושים
