במשך שנים רבות חשבתי שזכרון השואה מנוצל לרעה במדינת ישראל, וכי הוא עושה לנו נזק רב - בעיקר משום שהוא גורם לנו לראות את עצמנו, היהודים, כקורבנות נצחיים. אבל לאחר 7 באוקטובר, אינני יכול עוד להחזיק באותה עמדה, וזכרון השואה עבורי הוא אתגר לא פשוט.
הסיבה לכך איננה רק מעשי הזוועה של 7 באוקטובר כשלעצמם, אלא בעיקר התגובה להם ברחבי העולם, עוד לפני שמדינת ישראל החלה בכלל להגיב באופן משמעותי מבחינה צבאית בעזה, ובכל יום שחלף מאז. כאן צריך לומר בבירור: לא כל העולם נגדנו. אבל לא צריכה להיות לנו שום אשליה: ישנם מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם שהם אנטישמים, והמלחמה בעזה היתה רק התירוץ שאיפשר להם ללא בושה להרים את ראשם המכוער. האנטישמיות הנאצית הישנה עדיין קיימת, אבל היום היא איננה הסכנה העיקרית - חמורות בהרבה תופעות האנטישמיות בקרב מוסלמים ובקרב השמאל הרדיקלי באירופה ובארצות-הברית, שם "פרוגרסיבים" רבים, ביניהם יהודים, שוגים באשליה שאנטישמיות היא רק תופעה של הימין הקיצוני. הם שכחו כמה אנטישמיות אלימה היתה נפוצה בברית-המועצות, וכמה היא עדיין קיימת ברוסיה.
1 צפייה בגלריה
הפגנה פרו פלסטינית מפגינים מחוץ ל אוניברסיטת קולומביה ב ניו יורק ארה"ב
הפגנה פרו פלסטינית מפגינים מחוץ ל אוניברסיטת קולומביה ב ניו יורק ארה"ב
הפגנה פרו פלסטינית מחוץ לאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק
(צילום: רויטרס)
עבור הדור הצעיר של היום, השואה היא אירוע היסטורי רחוק ולא מוחשי, ואין הבדל מהותי בין היטלר ואלכסנדר הגדול. על כן אין זה מפתיע שהם מקבלים באופן אוטומטי את ההשוואות בין הישראלים לנאצים, או בין מרד גטו ורשה לבין "ההתנגדות הלגיטימית" של החמאס למדינת היהודים. הם כחומר ביד היוצר עבור אנטישמים מסוכנים יותר, אידיאולוגים, אינטלקטואלים כביכול, ומנהיגים אנטישמיים רשעים באמת, הדוחפים מיליוני כמוהם אל עבר התנהגות שבקצה שלה ישנה שאיפה להשמדתה של מדינת ישראל, ואולי של העם היהודי בכלל. לכן ברור היום שהאימרה הידועה "לעולם לא עוד", Never Again, היא בעלת תאריך תפוגה.
לאור כל זאת, אינני יכול יותר לטעון שמקומו של זכרון השואה בישראל צריך להיות מינימלי. בעבר חשבתי שזכרון השואה צריך להיות עניינם של הגויים קודם כל, שהוא הבעיה המוסרית שלהם, העול המצפוני שעליהם לשאת לדורי דורות. אבל ברור היום שהגויים בהחלט מוכנים לשכוח את השואה, ולהשיל את העול הזה מעליהם. לכן, לעצב את זכרון השואה כענין טיקסי בעיקרו הוא בגדר מותרות שהמדינה איננה יכולה להרשות לעצמה. הגויים אולי רוצים לשכוח את השואה, אבל אנחנו לא ניתן להם.
אך עדיין, ולמרות הכל, אני חושב שאנחנו צריכים להיזהר לא לתת לזכרון השואה להשתלט עלינו. ראשית כל, אם נעשה זאת, ניפול למלכודת התעמולתית הכוזבת של רבים מהאנטישמים היום, שבכל הזדמנות טוענים את טענת הכזב שמדינת ישראל קמה רק בשל רגשות האשם של הגויים לאחר השואה, משל תולדות הציונות מסוף המאה ה-19 לא קרו כלל. אנחנו יודעים שלא כך הוא, ושמדינת ישראל קמה למרות השואה ולמרות הגויים, לא תודות להם.
יתרה מכך, אני עדיין חושב שאם נתמכר לפיתוי לראות בעצמנו קורבנות ניצחיים נעשה לעצמנו נזק פסיכולוגי קולקטיבי אדיר, ולא נוכל לעולם לפתח חיים לאומיים בריאים. זאת ועוד, יהיה בכך מעין מתן נצחון לנאצים ולשאר הצוררים של העם היהודי בעבר ובהווה - הם יהיו אלה שמגדירים מהו יהודי, מהי המנטליות היהודית, ולא העם היהודי בעצמו.
אנחנו איננו עוד קורבנות כי יש לנו היום את מה שלא היה לאבותינו לפני 80 שנה, את מדינת ישראל. ב-7 באוקטובר הצליחו אויבינו להפתיע ולהפיל עלינו מעין שואה קטנה, אבל לרגע אחד הם לא סיכנו את עצם קיומה של מדינת ישראל, לא כל שכן את קיומו של העם היהודי כולו
וכאן צריך לזכור את העובדה החשובה ביותר: אנחנו איננו עוד קורבנות כי יש לנו היום את מה שלא היה לאבותינו לפני 80 שנה, את מדינת ישראל. ב-7 באוקטובר הצליחו אויבינו להפתיע ולהפיל עלינו מעין שואה קטנה, אבל לרגע אחד הם לא סיכנו את עצם קיומה של מדינת ישראל, לא כל שכן את קיומו של העם היהודי כולו. במהלך השואה הלכו יהודים רבים אל מותם כצאן לטבח לא משום שהיו באמת צאן, אלא משום שלא הייתה להם כל דרך אמיתית להתנגד ולהתגונן. אך תודה לאל, זה לא המצב היום. היום, מי שקם ומנסה לפגוע במדינת היהודים - מגלה במהירות איזו טעות עשה.
על כן, ערב יום השואה הראשון שלאחר 7 באוקטובר, אין לנו את המותרות לא לזכור את השואה בעצמנו, ולא להזכיר אותה לגויים. אבל עלינו לעשות זאת בזקיפות קומה, ולא לאפשר לעצמנו, ולדורות הבאים של היהודים והישראלים לקבל על עצמנו את הדימוי העצמי של קורבנות נצחיים, כפי שהגויים רגילים לראות אותנו להלכה, וכפי שהאנטישמים היו רוצים לראות אותנו למעשה. כישראלים וכיהודים עלינו לזכור את השואה בתנאים שלנו, בגו זקוף.
ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון