מן הידועות היא שעורך דין טוב מנצח תיק, אבל עורך דין חכם מונע את הדיון המשפטי מלכתחילה. בסכסוכים משפטיים בהם הצדדים ממשיכים לחיות יחד אחרי ההכרעה, הדבר קריטי במיוחד. קל להדגים זאת בתיקי גירושין כשיש ילדים משותפים: לכול ברור שאחרי חלוקת הזכויות והחובות המשפחה המפורקת חייבת עדיין לתפקד כיחידה אחת, לטובת ילדיה. למרבה הצער, עורכי דין רבים מתעלמים מכך ורואים בהחרפת המאבק באמצעות קידום פעולות שיגבירו עוינות דרך להשגת יתרונות מיידיים ללקוחותיהם, גם כשקיימת אפשרות אחרת להשיג אותן תוצאות. לא מעניין אותם שבעתיד לקוחותיהם ישלמו בממון רגשי רב על ה"ניצחון" המשפטי הזה - שכר הטרחה הרי ישולם הרבה קודם. מנגד, יש עורכי דין שלא מוותרים על זכויות הלקוח, אך שוקלים תמיד את מחיר המאבק לגביו והאם ניתן להשיג את אותה תוצאה בפחות אש. דומני שהבחירה בין מי שרואה בליבוי הסכסוך כלי להשגת הכרעה ובין זה שמבין שההכרעה היא רק אמצעי ולא מטרה - ברורה.
מה שנכון למשפחה נכון גם לחברה. גם פה עורך דין חכם יידע לא רק איך להילחם אלא גם מתי להפסיק להילחם, מתוך הבנה שכל הצדדים ימשיכו לחיות בחברה אחת לאחר ההכרעה הפורמלית. זה לא אומר לוותר על הערכים או להיכנע לטובת "שלום בית", אלא רק לבדוק אם אין דרך להשיג אותה תוצאה בפחות נזקים עתידיים. המשפט הוא כלי לפתרון סכסוכים, לא זירת אגרוף.
כשנבחרי ציבור, יועצים משפטיים ושופטים הבינו שבאותו זמן אין באמת דרך להגיע לתוצאה המקווה עליהם, הם דאגו להרוויח עוד זמן (באמצעות דחיות, הקמת ועדות וכו') כדי למנוע עימות עקר שתוצאותיו קשות
לאורך השנים, מרבית השותפים לניהול החיים החברתיים בישראל הבינו זאת היטב. גם כשהיו ביניהם מחלוקות קשות הם השתדלו לא להחריף לשווא סכסוכים אם לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. כשנבחרי ציבור, יועצים משפטיים ושופטים הבינו שבאותו זמן אין באמת דרך להגיע לתוצאה המקווה עליהם, הם דאגו להרוויח עוד זמן (באמצעות דחיות, הקמת ועדות וכו') כדי למנוע עימות עקר שתוצאותיו קשות.
בשלוש השנים האחרונות אנו עדים להתנהלות אחרת. השותפים הבכירים למעשה ההנהגה שלנו - חברי הממשלה, היועצת המשפטית וחלק משופטי העליון - החלו להעדיף עימות על פני אחריות, וביכרו שימוש מכוון בשפה מסלימה ובהקצנת עמדות גם כשלא היה בכך כל תועלת. גם לא לשיטתם. כך קרה השבוע כשראשי סיעות הקואליציה קראו בהצהרה מיוחדת לראש הממשלה לא לציית לבג"ץ אם יכפה הדחת שר בממשלה בלי הגשת כתב אישום. בכך הם לא "עמדו על עקרונותיהם”, כפי שאחד מהם התבטא, אלא ויתרו על חובתם לנהוג באחריות. ועם כל הכבוד לצורך לרצות את הבייס לקראת הבחירות, אין לזה כפרה.
הוא הדין בהודעת היועמ"שית לבג"ץ שהממשלה הפרה את הוראתו לפעול ולגייס את החרדים בהתאם לחוק. מה אמור לקרות בעקבות הצטרפותה לטענה שהממשלה מפרה את הצו? המציאות המורכבת תשתנה אם בג"ץ יקבע בזיון? האינטרסים הפוליטיים יתפוגגו? אמונת החרדים תיעלם? במקום לבקש ארכה, היא - בדיוק כמו ראשי הקואליציה - דוחקת לשריפת מעט הגשרים שעוד קיימים בין הניצים בחברה.
די לדמיין מה היה קורה לו הממשלה והיועצת האלה היו בשנות ההכרעה של המדינה, כשמחלוקות יסוד אמיתיות לגבי הממשל הצבאי על ערביי ישראל, ממלכתיות צה"ל ואחר-כך כיבוש השטחים קרעו את העם. חתירתם להכרעות בכל מחיר הייתה גורמת לקריסת החברה השברירית שאך זה נולדה.
גרירת הרגליים של היועמ"שית בפרשת הרוגלות והממשלה בחקירת אסון 7 באוקטובר - שני נושאים שרוב הציבור דורש בהם התקדמות - מלמדת שהפרקטיקה מוכרת להם. גם שופטי העליון מכירים היטב את כלי השיהוי השיפוטי. אז מדוע חוסר האחריות? החברה שלנו לא מפוערת דייה? האם הם כולם שכחו ששלטון החוק לא פוטר משלטון השכל הישר?
