הביקור של איתמר בן גביר בטובא-זנגריה השבוע היה רגע כמעט מושלם להבנת הפוליטיקה הישראלית החדשה. לא בגלל הצעקות. לא בגלל העימותים. בגלל מה שהאירוע הזה חשף על היחסים החדשים בין שלטון, כוח והשפלה.
השר לביטחון לאומי הגיע ל“סיור משילות” ביישוב הבדואי, ותוך דקות הפך האירוע לעימות פומבי מול תושבים וראש המועצה. אחד התושבים שאל אותו שוב ושוב איפה שירת בצבא. אחרים קראו לעברו “שר הטיקטוק” ו“פחדן”. ראש המועצה הטיח בו שהוא “שר כושל” ו“דמות לא רצויה”.
אבל הסיפור איננו רק בן גביר. והוא גם לא רק טובא-זנגריה. כי האירוע הזה הוא חלק ממשהו גדול בהרבה: תרבות פוליטית חדשה שבה המדינה כבר איננה מוסד שצריך לנהל — אלא במה שצריך לכבוש. ההשפלה הפומבית של עצורי המשט, התדרוך הפומבי של הצל לקציני משטרה, התרבות הפרובוקטיבית של פעילי שוליים כמו מרדכי דוד - כל אלה אינם “רעש רקע” של רשתות חברתיות. הם שפה פוליטית. פוליטיקה שבה כוח כבר לא נמדד ביכולת להנהיג — אלא ביכולת להשפיל. קצין מקצועי הופך ל“דיפ סטייט”. שומר סף הופך ל“שמאלן”. מערכת המשפט היא “כנופיה”. התקשורת היא “בוגדת”. והמדינה עצמה — מוצגת כמכשול שיש להכניע.
זה אולי הקו המסוכן ביותר בפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות. לא ויכוח על מדיניות. לא ימין מול שמאל. אלא שינוי עמוק יותר: מעבר מפוליטיקה שרוצה לנהל את המדינה - לפוליטיקה שמתחילה לראות במדינה אויב.
פעם שלטון ביקש להיראות ממלכתי. גם כשהפעיל כוח, הוא עטף אותו בשפה של אחריות, איפוק, סמכות. היום הכוח הופך למופע. ההשפלה עצמה היא התוכן. השר לא רק עוצר - הוא מצטלם עם העצורים. הפעיל לא רק מביע דעה - הוא מתדרך שוטרים מול מצלמות, כאילו המדינה כבר איננה פועלת דרך מוסדותיה אלא דרך נאמני המחנה. וההמון לא מחפש פתרון - הוא מחפש רגע של הכנעה.
וזה הרגע שבו מוסדות המדינה מתחילים להתפורר מבפנים. כי ברגע שקצין מקצועי מוצג כאויב פוליטי, שופט כעבריין, עיתונאי כבוגד, ופקיד ציבור כחלק מ“כנופיה”, משהו עמוק נשבר - האמון הבסיסי בכך שיש במדינה מערכת שפועלת מעבר למחנות.
היסטורית, הדמויות שמבשרות את התהליך הזה כמעט תמיד נראות בהתחלה מגוחכות. רועשות מדי. תיאטרליות מדי. וולגריות מדי. קל לפטור אותן כליצנים חסרי חשיבות. כך בדיוק הסתכלו רבים באירופה של שנות ה־20 וה־30 על הפשיזם בתחילת דרכו. כקרקס. כהתפרצות רגעית של זעם עממי. כחבורה רועשת שלא באמת מסוגלת לשלוט במדינה מודרנית. הם לא הבינו שהליצנות עצמה היא הנשק. שהוולגריות איננה תקלה - היא שיטה. שהמטרה היא לשבור את עצם הרעיון של ממלכתיות, של סמכות מקצועית, של גבולות.
תמיד יש גם אינטלקטואלים, עיתונאים ואנשי תרבות שזורמים עם הנרטיב הזה. בהתחלה הם משכנעים את עצמם שהם רק “נותנים קול להמון המושפל”
ותמיד יש גם אינטלקטואלים, עיתונאים ואנשי תרבות שזורמים עם הנרטיב הזה. בהתחלה הם משכנעים את עצמם שהם רק “נותנים קול להמון המושפל”. שהם שוברים אליטה יהירה. שהם חושפים את הצביעות של הממסד. הם אומרים לעצמם שהכוח החדש אולי גס, אולי אלים, אולי וולגרי - אבל אותנטי. עממי. מחובר לרחוב.
אבל פוליטיקה שמבוססת על השפלה, זעם וחיפוש אויבים אינה יודעת לעצור. ברגע שהיא גומרת עם אויב אחד - היא צריכה אויב חדש. היא מתחילה בעיתונאים “בוגדים”, עוברת לשופטים, לקצינים, לאקדמיה, לאמנים - ולבסוף גם לאותם אינטלקטואלים שחשבו שיוכלו לרכב על הגל ולשלוט בו. כי הפוליטיקה הזאת לא באמת מכבדת נאמנות, תרבות או מחשבה. היא משתמשת בהן עד שהן מפסיקות לשרת אותה.
“כאשר משמיצים ללא הרף את מוסדות המדינה, מגיע רגע שבו האזרחים מפסיקים להאמין שיש אמת, שיש חוק, שיש גבולות"; “ההמון אינו מחפש מורכבות. הוא מחפש אויב ברור"; “כוח איננו צריך להיות צודק. הוא צריך להיראות בלתי ניתן לעצירה”; "הדרך לשלוט באנשים היא לגרום להם לפחד יותר מהכאוס מאשר מהשלטון עצמו”. אלה אינם רק ציטוטים היסטוריים, שמבוססים על כתבים ונאומים מתקופת גרמניה הנאצית, בעיקר של יוזף גבלס ו־הרמן גרינג. אלה הוראות הפעלה של פוליטיקה שמקדשת כוח, השפלה ופחד.
ובסוף, זו תמיד אותה טרגדיה: חברה שמתחילה בזלזול במוסדות בשם “רצון העם”, ומסיימת בפחד מהמון שכבר אי אפשר לעצור. כי מדינה איננה רק כוח. מדינה היא אמון. וברגע שהאמון מתפרק - גם המדינה מתחילה להתפרק יחד איתו.
