כליברל וכדמוקרט, אני שותף לעולם הערכי של חברתי אילנה דיין. לכן קל לי להסכים לדברים הברורים שאמרה בגל"צ - בניגוד לעיוותים שהופצו ברשתות - שגם לחרדים "מותר להפגין, לעצבן נהגים בכביש, ולאתגר את הסבלנות של הדמוקרטיה". אני גם מסכים איתה שאותם כללים חלים על כולם, על "ההפגנות של חרדים, נכים, ערבים, אתיופים וגם קפלניסטים". מה שקשה לי לקבל זו ההבחנה שהיא עושה בהמשך כשהיא מבקשת ממאזיניה "לזכור מי עושה את זה עבור הדמוקרטיה של כולנו, ומי עבור זכותו הפרטית לשלוח אחרים למות בקרב במקומו. כן, מותר, אפילו כדאי, לזהות את ההבדל בין מי שיצאו במשך כמעט שנה כל מוצאי שבת להפגין נגד שלטון שאיים על כל מה שיקר להם במדינה הזאת, לבין מי שיוצאים עכשיו להפגין, כשהם עצמם השלטון, יושבים קרוב לצלחת, שואבים ממנה מיליארדים".
ההבחנה הזו היא מלכודת פתאים. הרי עם אותן מילים בדיוק ובאותו ביטחון, גם אם בפחות רהיטות, יכולה הייתה אשת תקשורת חרדית לשדר הבחנה הפוכה לחלוטין: "מותר גם לזכור מי עושה את זה עבור התורה שמחזיקה את כולנו אלפי שנים ומי עבור זכותו הפרטית להמשיך ולשלוט במדינה באמצעות הכללים שהוא קבע. כן, גם מותר לזהות את ההבדל בין מי שכל חייו, מילדותו, יצא להפגין תמיד נגד השיטה שאיימה על כל מה שיקר לו במדינה הזאת – יהדותה – לבין מי שהתעוררו רק כשהגבינה זזה להם. וכן, גם כדאי להבחין בין אלו שיצאו להפגין נגד שיטה שמראש לא כללה אותם ותמיד דרסה את רצונותיהם לבין מי שקבעו את השיטה עם קום המדינה, שולטים בה עד היום ובזכות זאת שואבים מיליארדים לציבור שלהם וגם לכיסיהם הפרטיים".
מחאת חרדים
(צילום: שאול גולן)
שני הטיעונים כנים מבחינה סובייקטיבית וגם נכונים מבחינה עובדתית. דיין יודעת זאת, ולכן היא לא מתבססת על הבחנתה כשהיא מסיימת את דבריה שוב בהגנה על זכות החרדים "להפגין, לזעוק, לקלל, אפילו לחולל פקקי ענק. ומותר לבוז להם".
אלא שכאן בדיוק מופיע השטח המת של כל מי שמשתמש בטיעון זה. ברגע שהוא מרשה לעצמו לבוז בפומבי למפגינים, הוא מוריד מהם את "כיפת הברזל" התקשורתית: בדיוק כמו שכל שוטר מבין היטב מה השר בן גביר באמת רוצה כשהוא מצהיר בקול רם על "אכיפה שוויונית" ואיפה מותר לשחרר נצרה, כך גם הוא מבין שאיש מהתקשורת לא באמת ירדוף אחרי מי שיכה חרדים או ישליך לעברם רימון הלם כמו שעשו עם רפ"ק מאיר סוויסה.
לכן, ועם כל הצער על דוגמאות ספורדיות שיש תמיד, הברוטליות המחרידה נגד החרדים אינה דומה לזו שראינו בקפלן או במחאה נגד ההתנתקות; היא מזכירה רק את מה שנעשה נגד יוצאי אתיופיה - כשאלה העזו לחסום את קפלן ואבן גבירול. ולמען האמת היא עולה גם עליה.
ההיתר בפועל לנהוג אחרת חילחל גם לבתי המשפט, כפי שראינו בהחלטת השופט אריאל ארליך לשחרר למעצר בית נהג שאיים בנשק חם על מפגינים חרדים
ההיתר בפועל לנהוג אחרת חילחל גם לבתי המשפט, כפי שראינו בהחלטת השופט אריאל ארליך לשחרר למעצר בית נהג שאיים בנשק חם על מפגינים חרדים. דמיינו נהג תקוע בפקק, שהיה שולף אקדח על קפלניסטים או על מתנגדי ההתנתקות. הוא היה נשאר במעצר ארוך למען יראו וייראו ואף "נסיבות ייחודיות של לחץ ובהלה" (שלא היה בהן שום ייחודיות ביחס לעבר) היו מסייעות לו.
ככה זה. ברגע שמערכת אכיפת החוק מזהה שכיפת הברזל התקשורתית לא באמת תיפרס לטובת האנשים ה"בזויים" הללו, היא מרשה לעצמה לתרגם את הבוז שגם היא חשה כלפיהם לחבטות ברוטליות. כאלה שרבים באמת מתנגדים להן - אבל השטח המת מסתיר אותן מעיניהם.
