1 צפייה בגלריה
מימין למעלה, עם כיוון השעון: הלה רופאייזן-שיפר, חנה סנש, צביה לובטקין .ורוז'ה רובוטה
(צילום: באדיבות ארכיון מורשת)
בשואה, שעתה החשוכה ביותר של האנושות, היו גם סיפורי גבורה בל יאומנו. אנשים שחירפו נפשם והעזו להתקומם אל מול הכוחות החזקים ביותר, בשביל הסיכוי הקלוש להציל נפש או שתיים, או עבור הזכות למות בכבוד. מופלאים מכולם, ולמרבה הצער גם הפחות ידועים, הם סיפורי הגבורה של נשים יהודיות.
על חנה סנש, הצנחנית שבגיל 23 יצאה מישראל להצטרף לפרטיזנים במולדתה הונגריה, סביר להניח שכולם שמעו. היא השאירה אחריה שירים בלתי נשכחים ומורשת מפוארת, קוראים על שמה רחובות ומלמדים עליה בבתי הספר, אבל היא לא הייתה היחידה. נשים עמדו שכם אל שכם לצד הגברים, ומילאו את אותם התפקידים בחזיתות הלחימה, הצבאית והאזרחית. לא היה מרד או פעולת התנגדות בשואה שנשים לא היו שותפות מלאות להם, אולם תפקידן לא זכה להכרה הציבורית הראויה.
צביה לובטקין הייתה מגיבורות מרד גטו ורשה, שהחודש אנחנו מציינים 80 שנה לפריצתו. היא הייתה ממייסדות המחתרת אי"ל (הארגון היהודי הלוחם), חברת המפקדה שלו ואחת מיוזמות המרד. היא הכשירה לוחמות ולוחמים, ניהלה קרבות מול גרמנים ובשלהי המרד הייתה שותפה למבצע חילוץ הרואי של עשרות שורדים מהגטו ליערות. אחרי השואה, כסמל של גבורה, אומץ וחוסן, היא אמרה בעדותה במשפט אייכמן: "היה ברור לנו שאין סיכוי לנצח במובן המקובל של המילה. במובן המקובל היום. אבל, ואין זו פרוזה, שלמרות כוחנו, ידענו שבסופו של דבר אנו ננצח אותם. אנו החלשים, כי בזה היה כוחנו. האמנו בצדק, באדם, במשטר אחר מאשר דגלו הם".
פרומה פלוטניצקה, גם היא חברת אי"ל, לחמה בגטו בנדין בדרום מערב פולין. היא הייתה אחראית על הברחת הנשק לגטו והייתה ידועה בדבקות בלתי נלאית במשימה. מירה פוכרר השתתפה במרד גטו ורשה כאחות שהעניקה טיפול רפואי ללוחמים וסיכנה את חייה כדי להציל חיים תחת אש. הלה רופאייזן-שיפר שימשה קשרית של המחתרת בין ורשה לקרקוב ולערים נוספות ועיקר פועלה היה הברחת נשק. בעת מרד גטו ורשה הייתה בבונקר במילא 18 ומרדכי אנילביץ' שלח אותה אל סגנו יצחק-אנטק צוקרמן שפעל בצד הארי להשגת נשק. היא הייתה האחרונה שיצאה מהבונקר יום לפני נפילתו ב-8 במאי 1943.
היו כמובן לוחמות רבות נוספות, כמו צביה גרטנר, בלה יערי, טוסיה אלטמן ועוד גיבורות שסיפורן לא סופר. חלקן נתפסו, עונו ונרצחו. רוז'ה רובוטה נרצחה בבירקנאו לאחר המרד במחנה שהתאפשר בין היתר הודות לרשת הנשים שהקימה, והבריחה במשך חודשים אבק שריפה לאסירי הזונדרקומנדו שהצליחו לפוצץ קרמטוריום במחנה ולפגוע באחד נוסף.
הייתה גם גבורה אזרחית של נשים, כגון מפעל תיעוד זוועות הנאצים. למשל ארכיון "עונג שבת" שבו נשמרו מאות מסמכים שכתבו יהודים בגטו. מעשה אחר של התנגדות כזאת היה התעקשות לשמור על חיי תרבות, כולל כתיבה ותרגום של שירים. המשוררת הלינה בירנבאום כתבה בספרה "חיי התחילו מהסוף" על זיכרונותיה כילדה בבונקר בגטו ורשה:
רויטל יכין קרקובסקי"ב-19 באפריל, היום לפני שנים, בלילה קר אפל ונורא בגטו ורשה, אמא הובילה אותנו לבונקר במעמקי האדמה. סביב החומות הצטופפו הרוצחים הגרמנים, חמושים, אדירי עוצמה הורגת, כמו קיר המוות הסוגר על החיים. הם הציתו את כל הרחובות, את כל הבתים. אנחנו חיפשנו הצלה בין המרתפים הבוערים מכוסים עשן – חנוקים. אני לא מאמינה שאני זאת אותה ילדה, היום אישה וסבתא, שלא נתפסה אז, ולא נשרפה, לא נחנקה בלילה ההוא בליל הזוועות, ליל הגבורה העילאית". בירנבאום, ששרדה את המרד והייתה אסירה במיידנק ובאושוויץ, תשתתף השנה במצעד החיים ובטקס הממלכתי לציון 80 שנה למרד גטו ורשה.
ההיסטוריון היהודי מגטו ורשה, עמנואל רינגלבלום, כתב כי "האישה היהודייה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו. הן יתפסו בהיסטוריה זו מקום ראשון". מצעד החיים ה-35 מוקדש השנה לגבורה יהודית בשואה, והנשים הן סמל למאבק לחיים, לאומץ לב, לכבוד עצמי ולשוויון. ביום השואה, ולמעשה בכל יום, ראוי שנספר את סיפורן ונשמיע את קולן. יהי זכרן, וזכר הנספים כולם, ברוך.
- רויטל יכין קרקובסקי היא המשנה למנכ"ל מצעד החיים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
