אפשר להניח שהקיצוניים משני הצדדים - אלה שרואים בבג"ץ את השטן הגדול שגוזל את הדמוקרטיה מהעם ואלה שרואים בו את המושיע הגדול שמציל את הדמוקרטיה מהעם - לא יאהבו את הדיון שנערך אתמול בבג"ץ בעניין הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי ה-7 באוקטובר. הוא התנהל שלא לפי התסריט השחור לבן שהקנאים אוהבים אלא לפי עקרונות היסוד של המשפט הציבורי, זה שלא בא במקום משפט הציבור אלא לצידו.
לאורך כל הדיון השופטים התעקשו לסמן את הגבול שבין המשפט הציבורי למשפט הציבור במיוחד בצל הבחירות הקרובות. למעשה העותרים, בגיבוי צפוי ומצער של נציגי היועמ"שית, אילצו אותם לעשות זאת שעה שמחקו לגמרי את משפט הציבור והותירו הכול למשפט הציבורי. תדהמת השופטים כשאחד העותרים קבע כי "אין להשאיר את העניין למבחן הבוחר" ניכרה לכל עין. אמירה זו שחשפה את היומרה להפקיע מהעם את זכות ההכרעה בסוגיה מהשנויות במחלוקת בחברתנו הביאה את השופטים להידרש למגבלות כוח המשפט הציבורי: השופטת וילנר תהתה כי "אם הממשלה לא רוצה, איך המשפט יכול לחייב הכל?".
השופט גרוסקופף המחיש את האבסורד כשתהה מה יועיל צו אם הממשלה תחליט למשל שהחקירה תחל בה' באייר תש"ח וגם השופט שטיין הודה ש"לנו אין כלים מקצועיים לקבוע את המנדט". דברים אלו חשפו לא רק הכרה משפטית במגבלות הכוח, אלא את דלות טיעוני העותרים. אלו נאלמו דום מול השאלות הקשות, ומילטו את עצמם בגלגולי עיניים ל'עתירות עתידיות' או בדרישה רדיקלית ואחת: שבג"ץ יחליט הכל - מי יחקור ומה ייחקר.
לא העותרים ולא נציגי היועמ"שית הצליחו לתת ולו ראשית תשובה לשאלות היסוד של השופטים: מדוע החלטת הממשלה על פורמט חקירה אחר היא 'בלתי סבירה' במידה קיצונית המצדיקה התערבות כה תקדימית? ומהו בכלל הסעד המבוקש - כיצד ינוסח הצו שיכפה על הממשלה להקים דווקא ועדת חקירה ממלכתית? בהיעדר תשובות, הדהדו באולם סיסמאות רחוב ומנטרות מעורפלות. כך, למשל, הטיעון על 'חלוף הזמן' נשלף שוב ושוב, כאילו יש קשר בין השעון המתקתק לבין סוג הוועדה, ולא רק לאיכות החקירה עצמה.
כאמור בתוך המבוכה הזו, בלטה מקצוענות השופטים. נדמה כי רובם התרגלו למצלמות, ובמקום לספק להן את הדרמה שתתורגם לכותרות, ללייקים ולגיוס תרומות, הם התעקשו על דיון מבוסס על עובדות ולא על מניפולציות, חצאי אמיתות ורבעי ציטוטים. השופטים ובמיוחד השופטת וילנר סרבו לאפשר למתדיינים להתנהג כמו הבוטים המשפטיים ברשתות ולצטט באופן חלקי פסיקות כדי לבנות טיעון 'משוייף' שמתיישב בדיוק עם מבוקשם. בנחישות מרשימה, הם גם בלמו את הניסיונות להפוך את האולם לזירה של תיאוריות קצה והזיות: מטענות מופרכות על אחריות השופטים לטבח השבעה באוקטובר, ועד לקונספירציות המייחסות לממשלה גרירת המדינה למלחמות אינסופיות כדי לדחות את הבחירות. הניסיון להפוך את בג"ץ לכיכר העיר נבלם בחומה של ענייניות מקצועית.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי יש משהו סימבולי בכך שנקודת המוצא לדיון היא אירועי השבעה באוקטובר - היום שבו כל הגבולות נפרצו למרבה הזוועה. אפשר שזו הסיבה להתעקשות השופטים לשרטט את קו הגבול שבין המשפט הציבורי למשפט הציבור במיוחד בשאלות שהם עצמם הגדירו כמהולות ב"הרבה שאלות פוליטיות'. בסופו של יום, השופטים רמזו כי בצל הבחירות הקרבות, הקמת ועדת חקירה היא הכרעה פוליטית שצריכה להישאר בידי הבוחר. בבג"ץ מבינים כי ועדה שתיכפה בצו נגד רצון הממשלה תמותג כ"פוליטית" לא פחות מזו שתקים הממשלה לבדה ולכן מעדיפים את "משפט הציבור" בקלפי על פני כפייה של "המשפט הציבורי". מול הניסיון למחוק את הגבולות, בחרו השופטים להציב תמרור עצור וטוב שכך כי במקום שבו המשפט הציבורי נגמר, מתחילה האחריות של הציבור.
