כדי שנוכל להשתקם ולבנות את הקהילות ביישובי עוטף עזה, צה"ל צריך לסגת מחיינו האזרחיים כמה יותר ודרושה הפרדה מקסימלית בין צה"ל למרחב האזרחי. הנוכחות הצבאית המוגזמת מכרסמת בחוסן של האזרחים.
שכחנו מה זה להיות אזרחים העוסקים בחיים עצמם - בחינוך, בפיתוח אזורי, בתעסוקה, תשתיות, תרבות וספורט. במשך עשרות שנים הלכו בעוטף עזה אחרי המנגינה של צה"ל שהדהדה לנו את חשיבות "חיזוק הקשר בין צה"ל להתיישבות", וקצת שכחנו שאנחנו לא חיילים.
התמכרנו לשפה הצבאית, לאירועים, לדרמות, לתדריכים הביטחוניים הקשוחים, ולא שמנו לב שאנחנו המפסידים הגדולים. מאלופי פיקוד דרום, דרך מפקדי אוגדת עזה, ומשם מטה למפקדי החטיבות, המג"דים והמפ"ים- במשך שנים רבות כולם הציבו לעצמם מטרה עליונה: "להתערות באוכלוסייה בעוטף עזה כמה שיותר, כי זה מחזק את תחושת הביטחון". וזה עוד נמשך.
למשל, אלוף פיקוד הדרום החדש, יניב עשור, שזה עתה נכנס לתפקיד, משקיע לא מעט מזמנו במפגשים עם ראשי רשויות והנהגות יישובים בעוטף, מגיע להרמות כוסית עם חטופים ששוחררו, ומדבר על חשיבות ההתיישבות בנחישות. ראשי הרשויות בעוטף עזה מתמוגגים מהמעמד, מהדרגות, מצטלמים וסופרים לייקים. זה פופוליסטי עד כדי עלבון.
שכר מביך
כל זה קורה בזמן שמערכות החינוך הבלתי פורמליות בתוך היישובים, שהם ספינות הדגל של האזור, מתקשות להשתקם ואין כוח אדם. רכזי חינוך מקבלים שכר מביך ולמרות זאת נותנים את נשמתם למען הילדים והנוער שלנו. אבל אף ראש רשות לא יצטלם איתם, עם אנשי החינוך, נו ברור, כי אין להם דרגות יפות ומבריקות שיהפכו ללהיט חם ב"סטורי". כל-כך הרבה מטלות ומצוקות בתחום האזרחי זקוקות לטיפול ותשומת לב מיידיים, אחרי מתקפת 7 באוקטובר, והדבר האחרון שמעניין אותי כתושב העוטף שמגדל כאן את שלושת ילדיי, הוא מה יש לאלוף הפיקוד לומר על חזונו. ובכלל, מה זה רלוונטי לחיים האזרחים שלנו, ובכלל- אלוף פיקוד, עם כל הערכה והתודה כלפיו, צריך להיות בהתקפה ובהגנה, ולא בישיבות מועצה של רשות מקומית.
כל-כך הרבה מטלות ומצוקות בתחום האזרחי זקוקות לטיפול ותשומת לב מיידיים, אחרי מתקפת 7 באוקטובר, והדבר האחרון שמעניין אותי כתושב העוטף שמגדל כאן את שלושת ילדיי, הוא מה יש לאלוף הפיקוד לומר על חזונו
אני מלא הערכה לצה"ל ולמפקדיו, צבא העם שלנו, ובקרוב גם ילדיי יהיו חלק ממנו, כפי שאני הייתי בתורי. אבל כל אחד בתורו נותן מעצמו למען קיום חיים אזרחיים רגילים ככל שניתן. כל אחד בתורו מתייצב למלא את חובתו הצבאית ובתקופה הזאת הוא מגויס למען המטרה הביטחונית, על מנת שהמרחב האזרחי יעסוק בשלו.
המעורבות של צה"ל בחייהם של תושבי העוטף יתר על המידה לא הביאה לתוצאות חיוביות, וגם במבחן האמת - אותה פלישה אכזרית לפני יותר משנה וחצי - הדבר לא הוכיח את עצמו. צה"ל צריך להיות בחזית ולמלא את חובתו ההתקפית וההגנתית, ואילו האזרחים צריכים לשהות במרחב האזרחי ולנהל את חיי היום יום. כמובן שלא הכול באופן מוחלט, ומפגשים מעת לעת או שיחות עדכון אחת לחצי שנה, נאמר, זה בהחלט סביר. גם מפגשים מדודים לשיפור המוטיבציה בקרב בני נוער מכיתות י' עד י"ב עם קצינים ובעלי תפקידים במערכת הביטחון הם דבר חשוב. אבל הדגש הוא מידתיות. אל תיקחו להם את הנערות, את שנות הקסם היפות שלהם.
הדעה הזאת, שאולי לא ממש מתקבלת על דעת רבים, לא נולדה כך סתם. המעורבות של צה"ל בחיים האזרחיים בעוטף עזה גרמה לנזק, ואתן לכך עוד דוגמאות: מאז חל ירי הרקטות על שדרות ויישובי עוטף עזה, ולאחר מכן ההפגנות על הגדר וסבבי ההסלמה, נציגי צה"ל מאוגדת עזה נהגו לערוך שיחות אין ספור עם קהילות היישובים.
ינקו את התורה
בשיחות הקצינים הציגו לתושבים "תמונת מצב" על רצועת עזה, בדגש על המושגים "חמאס מורתע", ו"אין להם אינטרס להצית את השטח" וכן הלאה והלאה. בקהל ישבו האזרחים וינקו את התורה הזאת בהערצה. גם משפחות חדשות שהיו בתהליכי קליטה ביישובים ישבו בקהל והאזינו ברוב קשב לתפיסה השגויה, בדיעבד, של צה"ל, ועל בסיס זה החליטו לקבוע את בתיהן בעוטף.
צה"ל הוא הצבא שלנו, אנחנו אוהבים אותו ואת חייליו הגיבורים, שהם בעצם גם אנחנו, האזרחים. אי-אפשר להתקיים באזור המטורף שלנו בלי צבא חזק. אבל צבא חזק צריך לשהות בגבולות ולעסוק בהתקפה והגנה
גם הנהגות היישובים בנו תוכניות ומדיניות בהתאם לתפיסה הביטחונית של צה"ל, השגויה. הקצינים הבכירים עשו "העברה" לאזרחים וציירו להם מצג שווא. זאת כמובן לא מתוך כוונה או רוע, חלילה וחס, אלא משום שהם חרגו מגבולות הגזרה שלהם ונכנסו למרחב האזרחי לא להם. אגב, כיום המצב מעט שונה. למשל, העובדה שדובר צה"ל החדש, תא"ל אפי דפרין, איננו מופיע כלל בציבור, רק מוכיחה שגם הרמטכ"ל החדש, אייל זמיר, שבעצמו היה אלוף פיקוד דרום שעסק לא מעט ב"העברה", מבין שמוטב לצמצם את החיכוך עם האזרחים. נכון לחזור לצניעות וענווה, כמה שפחות לדבר, יותר לעשות.
דוגמה נוספת היא הצגת התחקירים לקהילות היישובים על אירועי 7 באוקטובר. רוב התושבים שיוצאים מהתחקירים מרגישים שלא חידשו להם דבר, וגם ממילא מרגישים שלא נעשתה עבודה יסודית ורצינית, ודורשים ועדת חקירה ממלכתית. רוב התחקירים הם סוג של "יומן אירועים" שמוכר לתושבים. אם יש חידושים או גילויים חשובים, הם די בשוליים. התחקירים הללו שנויים במחלוקת וגם הצגתם.
מתן צוריהיו תושבים בעוטף שאף פנו למנהלי הקהילות וביקשו לבטל את הצגת התחקיר, בטענה שזה מתסיס את האווירה בין החברים - הדבר האחרון שקהילה צריכה בימים של שיקום. אבל צה"ל מתעקש להציג את הממצאים, שבסופו של יום עונים בעיקר על הצרכים שלו, ולא של הקהילה. אפשר היה פשוט לשגר מסמך סיכום על כל יישוב ויישוב, ובכך לחתום את הסוגיה הנפיצה.
צה"ל הוא הצבא שלנו, אנחנו אוהבים אותו ואת חייליו הגיבורים, שהם בעצם גם אנחנו, האזרחים. אי-אפשר להתקיים באזור המטורף שלנו בלי צבא חזק. אבל צבא חזק צריך לשהות בגבולות ולעסוק בהתקפה והגנה, ולבודד את המרחב האזרחי - לתת לו לנהל את החיים לבד, בלי מעורבות של הגנרלים.
