בכל פעם שאיראן תוקפת את ישראל, החברה הישראלית מתחלקת כהרגלה באופן אוטומטי: מצד אחד ניצבים אלו הרואים באירוע הזדמנות בלתי חוזרת למוטט את משטר האייתוללות, ומהצד השני מי שטוענים כי מדובר באחיזת עיניים חסרת סיכוי. לכאורה, מדובר בחלוקה הקלאסית והמוכרת בין "יונים" ל"ניצים" – בין גישות שנוטות לחתור להסדרים לבין אלו המאמינות בכוח הזרוע. אלא שבהסתכלות שנייה מתברר שלא מדובר כלל בוויכוח על האופן שבו משיגים את המטרה, אלא בכישלון עמוק הרבה יותר: כישלון בהבנה כיצד קובעים את המטרה עצמה.
בעשורים האחרונים, מילים כמו "אסטרטגיה" או "תוכנית יציאה" הפכו לבאז-וורדז ריקות מתוכן, סיסמאות שקשה מאוד לגזור מהן משמעות אמיתית. כפי שמראה היסטוריון המלחמה יו סטראכן במאמרו הנודע "המשמעות האבודה של האסטרטגיה", המושג הזה עבר אינפלציה פוליטית מסוכנת. בעקבות קרל פון קלאוזביץ, סטראכן מזכיר לנו אבחנה יסודית: המדיניות היא הלוגיקה (ההיגיון והתכלית) של המלחמה, בעוד האסטרטגיה היא הדקדוק שלה. המדיניות קובעת מה ראוי שיקרה, והאסטרטגיה היא האופן (הצבאי במקורו) שבו גורמים למדיניות הזו להתרחש.
אם אנו מסכימים שיעד המדיניות הוא הפלת המשטר, הרי שבידינו מפה ברורה להתמצאות. מעתה, כל פעולה צבאית או מדינית אינה יכולה להישפט עוד לפי מדדים טקטיים בלבד, אלא לפי שאלה פשוטה אחת: האם הפעולה שהתבצעה קירבה אותנו אל המטרה או לא
אם נחזור ללוגיקה הזו, ההכרעה הבסיסית ביותר העומדת לפתחנו איננה אסטרטגית, היא שאלה של מדיניות. בהקשר הנוכחי, טענתי היא שהמדיניות הרלוונטית היחידה של מדינת ישראל חייבת להיות חתירה להפלת המשטר האיראני. זו אינה משאלת לב, אלא נגזרת של היגיון קיומי: מדינת ישראל פשוט לא תוכל להתקיים עוד שנים רבות לצד משטר בעל רמת קיצוניות ויכולות הרסניות כמו של המשטר האיראני. רק מתוך קביעת המדיניות הזו, ניתן וצריך לגזור את השאלה האסטרטגית: כיצד מתאימים את המשאבים העומדים לרשותנו כדי להשיג את המטרה?
אלא שבדיון הציבורי והביטחוני שלנו נוצר סלט מוחלט במושגים. במקום לנהל ויכוח אסטרטגי מסודר, הטענות מתערבבות בארבעה אפיקים שונים:
חלק מהאנשים תוקפים את עצם המדיניות בטענה שאיננו מבינים את איראן והיא אינה מהווה איום קיומי בפועל. חלק אחר טוען שמדובר ביעד שאינו ריאלי להשגה. חלק שלישי יטען שהמטרה אולי ריאלית, אך המחירים והמשאבים שהיא תתבע מאיתנו כבדים מדי. ודווקא אלו המסכימים עקרונית עם הצורך בהפלת המשטר, נוטים לוותר על הדיון האסטרטגי, וקוראים לנו לשים את מבטחנו במנהיגים משום שאין לנו דרך לשפוט.
עוז בן נוןכדי לצאת מהמבוך המושגי הזה, אני מציע מבחן אחר - אם אנו מסכימים שיעד המדיניות הוא הפלת המשטר, הרי שבידינו מפה ברורה להתמצאות. מעתה, כל פעולה צבאית או מדינית אינה יכולה להישפט עוד לפי מדדים טקטיים בלבד, אלא לפי שאלה פשוטה אחת: האם הפעולה שהתבצעה קירבה אותנו אל המטרה או לא? אילו משאבים אנחנו מוכנים להשקיע, ומהם המחירים שנשלם אם לא נעמוד ביעד המדיני הזה? אי אפשר לחתור למדיניות בלי מוכנות לשלם מחירים, ואי אפשר לעודד פעילות צבאית בלי לומר כיצד ראוי למדוד את הצלחתה. כדי שנוכל לנהל שיחה רצינית על עתידנו, אנחנו חייבים להפסיק להתחבא מאחורי סיסמאות, ולהתחיל לנהל שיחה משותפת, גם אם לא נסכים על המסקנות.
