המאבק על הפרדה מגדרית באקדמיה איננו מאבק על סידורי ישיבה. הוא איננו ויכוח טכני על כיתה אחת, מסלול אחד או מוסד אחד. זהו מאבק על דמותה של החברה הישראלית: האם המרחב הציבורי שלנו יהיה מרחב משותף, שוויוני ופתוח - או מרחב שבו נשים וגברים מופרדים בשם "התחשבות", עד שההפרדה הופכת לסטנדרט.
הצעת החוק להרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה מוצגת שוב ושוב כשאלה של בחירה. כאילו מדובר בעוד אפשרות לימודית, עוד מסלול, עוד התאמה תרבותית. אך כאשר המדינה מעגנת הפרדה מגדרית בחוק, היא לא רק "מאפשרת" אותה. היא מעניקה לה לגיטימציה ומנרמלת אותה כנורמה של מודל ציבורי תקין. ומשם הדרך להרחבה קצרה מאוד.
הרי כך בדיוק פועלת הדרה: היא כמעט אף פעם לא מתחילה בהצהרה בוטה. היא מתחילה בנימוקים רכים - רגישות, מסורת, התחשבות, צורך נקודתי
הרי כך בדיוק פועלת הדרה: היא כמעט אף פעם לא מתחילה בהצהרה בוטה. היא מתחילה בנימוקים רכים - רגישות, מסורת, התחשבות, צורך נקודתי. אחר כך היא מתרחבת: מכיתה למסלול, ממסלול לתואר, מתואר ראשון לתארים מתקדמים, מהוראה למרחב הציבורי, מהקמפוס לשוק העבודה. מי שמתרגל לכך שנשים וגברים אינם יכולים ללמוד יחד, יתרגל בהמשך לכך שהם גם אינם צריכים להוביל יחד, לחקור יחד, לנהל יחד ולקבל החלטות יחד.
האקדמיה היא לא רק מקום שבו רוכשים מקצוע. היא אחד השערים המרכזיים למוביליות חברתית, כלכלית וציבורית. שם נבנות רשתות מקצועיות. שם מתגבשת היכולת לחשוב באופן ביקורתי, להיחשף לדעות שונות, לעבוד בצוותים מגוונים ולהתמודד עם מציאות מורכבת. חברה שמפרידה את הסטודנטים שלה לפי מגדר מחנכת אותם לחיים מופרדים - וזו איננה הכשרה לעולם המודרני. זו נסיגה ממנו.
מי שנפגעות ראשונות מהפרדה מגדרית הן נשים משום שבמציאות החברתית הקיימת, הפרדה בכסות "שוויונית" כמעט תמיד מתגלגלת להדרה. מי תלמד את הכיתה? האם מרצה אישה תוכל ללמד גברים? האם חוקרת תוכל להוביל מעבדה במסלול נפרד? האם סטודנטית תקבל אותה רמת נגישות לסגל, למעבדות, להתמחויות, למלגות ולרשתות מקצועיות? וכאשר נוצרת מערכת כפולה - מי יקבל את המשאבים הטובים יותר?
ההיסטוריה מלמדת ש״נפרד אבל שווה״ הוא ביטוי יפה למציאות לא שוויונית. מערכות נפרדות מייצרות סטנדרטים שונים, ציפיות שונות והזדמנויות שונות. באקדמיה, הפער הזה מסוכן במיוחד: הוא עלול להשפיע על כניסה לשוק העבודה, על קידום מקצועי, על ייצוג נשים במוקדי כוח ועל עצם תפיסתן כשוות במרחב הציבורי.
מחאת חברות הכנסת מהאופוזיציה נגד הפרדה מגדרית באקדמיה
(צילום: ערוץ הכנסת)
כמנהלת הרשות לקידום מעמד האישה לשעבר, וכמי שעוסקת שנים בשיוויון מגדרי ובמאבק בהדרת נשים, אני יודעת שהשאלה איננה רק מה כתוב בסעיף החוק. השאלה היא איזה מסר הוא שולח. החוק הזה שולח מסר מסוכן: שנוכחות משותפת של נשים וגברים היא בעיה שצריך לפתור; שגוף נשי במרחב ציבורי הוא עניין שיש לנהל; ששוויון הוא ערך שניתן לסייג, לצמצם ולכופף כאשר זה נוח פוליטית.
זהו מסר הפוך בדיוק ממה שמדינת ישראל צריכה היום. דווקא עכשיו, בחברה פצועה, מקוטבת ומותשת, אנחנו זקוקים ליותר מרחבים משותפים - לא לפחות. אנחנו זקוקים לאקדמיה שמחברת בין קבוצות, לא כזו שמקבעת חומות- משום שבחיים עצמם אין כיתה נפרדת לכל אתגר.
אין כאן התנגדות לשילוב החברה החרדית באקדמיה. להפך. שילוב הוא יעד חשוב, חברתי וכלכלי, וצריך להשקיע בו ברצינות. אבל שילוב אמיתי פותח דלתות - הוא לא מציב מחיצות
אין כאן התנגדות לשילוב החברה החרדית באקדמיה. להפך. שילוב הוא יעד חשוב, חברתי וכלכלי, וצריך להשקיע בו ברצינות: במלגות, במכינות, בליווי אקדמי, בהתאמות תרבותיות שאינן פוגעות בשוויון, ביצירת ביטחון ושייכות לסטודנטים ולסטודנטיות שמגיעים מרקעים שונים. אבל שילוב אמיתי אינו יכול להתבסס על הדרת נשים. שילוב אמיתי פותח דלתות - הוא לא מציב מחיצות.
הפרדה מגדרית איננה פתרון חברתי. היא הודאה בכישלון של המערכת לבנות מרחב שבו כולם יכולים להיות יחד מתוך כבוד. במקום להתמודד עם האתגר הזה, החוק מבקש למסד את הבריחה ממנו.
חברה דמוקרטית נמדדת לא רק בזכויות שהיא מעניקה על הנייר, אלא במרחבים שהיא מאפשרת בפועל. אם נשים יידחקו ממסלולים, מכיתות, ממעבדות, מתפקידים אקדמיים וממרחבים ציבוריים- לא משנה באיזו שפה משפטית נעטוף זאת - זו תהיה פגיעה בשוויון. פגיעה בנשים. פגיעה באקדמיה. פגיעה בכולנו.
איילת רזין בית-אורהכנסת צריכה לעצור את החוק הזה. לא משום שאינה מכבדת שונות, אלא משום שהיא חייבת להגן על העיקרון הבסיסי ביותר של חברה חופשית: שיוויון.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
