אם היה נוחת חייזר בישראל בשנת 2018 הוא היה מתקשה להסביר מדוע המדינה מבקשת ממדינת אויב "מורכבת" שתעביר עבורה מיליוני דולרים במזומן לאירגון שמבקש להשמיד אותה. אבל אין צורך להזדקק לחייזרים, שכן כבר בזמן אמת נשמעה ביקורת חריפה מפי שב"כ ומערכת הבטחון שהזהירו שחלק מהכסף הקטארי שמוזרם לרצועת עזה זולג לידי הזרוע הצבאית של חמאס במקום להגיע לאוכלוסייה אזרחית. החל מ-2019 ואילך גורמים שונים במערכת הבטחון (שב"כ ואמ"ן, וכן שחקנים פוליטיים כגון אביגדור ליברמן ונפתלי בנט) התריעו לדרג המדיני על כך שחלקו של הכסף הקטארי נלקח על ידי הזרוע הצבאית של חמאס. ההעברות המשיכו תחת המדיניות של "שקט ייענה בשקט".
1 צפייה בגלריה
דגם דמוי "הסוס הטרויאני" בו עשו שימוש היוונים לפריצת חומות טרויה
(צילום: Sergii Figurnyi/Shutterstock)
אין ספק שהעברת כספים לחמאס דרך קטאר היתה מדיניות שננקטה בניגוד מוחלט לאינטרס הביטחוני ארוך-הטווח של מדינת ישראל, תוך מודעות לסיכוניה ובצל אזהרות מפורשות בזמן אמת. ההיגיון המוצהר של המדיניות היה קניית שקט זמני, הפרדת הזירות (עזה והגדה), וניהול הסכסוך במקום פתרונו. אולם מבקריה של מדיניות העברת הכספים טענו כבר בזמן אמת כי חיזוקו הכלכלי והמוסדי של חמאס יעמיק את שליטתו ברצועה ויגביר את יכולותיו הצבאיות ההגנתיות וההתקפיות. החלופות למדיניות זו גם הן היו ברורות ובעיקרן עצירת הכסף, שינוי כללי המשחק, או מהלך מדיני רחב יותר. ולמרות הכל, מדיניות של דחיית הכרעות ולוגיקה של לקיחת "סיכון מחושב" (כפי שכתב יחיא סינואר על פתק לנתניהו) הובילו להמשך המדיניות שהחלישה את ההרתעה, חיזקה את האויב תוך התעלמות מכל סימני האזהרה ולבסוף איפשרה את מתקפת 7/10.
ההיסטוריה האנושית רצופה בטעויות הגורמות לאסונות משני מציאות. אולם סוג מיוחד של טעויות הן טעויות של מדיניות שגויה מן היסוד, המתקבלת על ידי מנהיגים הפועלים בניגוד מוחלט לאינטרס שלהם, למרות שהם מודעים לביקורת המוטחת בהם ובמעשיהם בזמן אמת, כמו המדיניות שהובילה ל-7/10.
כזו היתה גם הטעות של בני העיר טרויה. לפני אלפי שנים עמדו הטרויאנים במצור בן עשר שנים על עירם, במהלכו היוונים ניסו שוב ושוב לפרוץ את חומותיה של העיר המבוצרת ללא הצלחה. היוונים הגו תוכנית מבריקה: היוונים יבנו סוס עץ ענק, גדול מספיק כדי להסתיר בתוכו חיילים חמושים. הם השאירו את הסוס מחוץ לחומות טרויה בלילה ונעלמו, מעמידים פנים שהודו בתבוסתם ושהפליגו חזרה ליוון. תושבי טרויה הביטו בבוקר בסוס הענק במבוכה ובסקרנות: האם זו מתנה? האם מדובר בשלל? הם החליטו להביא את הסוס אל תוך חומות העיר פנימה. בלילה, בעוד תושבי העיר נמים, פרצו החיילים היוונים שהתחבאו בתוך הסוס ופתחו את שערי העיר מבפנים. הצבא היווני כולו ששהה בקרבת מקום הצליח לפרוץ אל תוך העיר אחרי עשר שנים בהם נכשל בכך. מאז היה הסוס הטרויאני לסמל של ערמומיות והונאה.
אולם הכנסתו של הסוס לא רק שהיתה מעשה תחבולה יווני, אלא איוולת של אנשי טרויה ומהווה דוגמה להנהגה שפעלה בניגוד מוחלט לאינטרס שלה. כמו במקרה של הכסף הקטארי הסכנה היתה ידועה כבר בזמן אמת. הטרויאנים פעלו אלא חרף אזהרות חוזרות ונשנות שהצביעו על האפשרות שמדובר בתחבולה, ביניהן זו המפורסמת של לאוקון שהזהיר כי "אני פוחד מיוונים גם כשהם מביאים מתנות". אף על פי כן, שיקולים של יוהרה, אמונה המבוססת על משאלות לב, ותשוקה להאמין שהמלחמה הסתיימה גברו על שיקול הדעת של הטרויאנים.
ההיסטוריונית היהודיה הפופולרית ברברה טוכמן סיווגה טעויות כאלו כ"איוולת": טעויות קטסטרופליות שננקטות בניגוד לאינטרס המובהק של מקבליהן, תוך התעלמות מודעת מאזהרות. איוולת, לשיטתה, אינה טעות שניתן להבין בדיעבד בלבד, אלא מהלך שנתפס כבעייתי כבר בזמן אמת על ידי בני התקופה עצמם. מקור האיוולת אינו בבורות, אלא בשילוב של יוהרה, אינרציה מוסדית, אינטרסים פוליטיים קצרי טווח וסירוב להכיר במציאות משתנה.
בטרויה, כמו בהעברת הדולרים הקטאריים לחמאס, התקיימו הפרמטרים הללו: מדיניות הרסנית (הכנסת הסוס לתוך העיר והדולרים לחמאס) שננקטת למרות חלופות זמינות וברורות (כגון השמדת הסוס ושינוי כללי המשחק מול הטרור), והתמדה בהחלטה השגויה למרות ביקורת עליה. בשני המקרים התוצאה היתה זהה: אסון קטסטרופלי.
דפוס איוולתי
בהיסטוריה המורכבת והדחוסה של ישראל לקינו בדפוס איוולתי שכזה לא רק בפרשת הכסף הקטארי. ערב מלחמת יום הכיפורים, אף שהמודיעין הישראלי קיבל התרעות חוזרות ונשנות על מתקפה מצרית־סורית מתקרבת, הדרג הצבאי והמדיני דבק בעקביות בהנחותיו. למרות כל האינדיקציות שהתקבלו, קולות שהתריעו מפני מלחמה קרבה סווגו כמוגזמים, פסימיים ולא ריאליסטיים, והיערכות האויב הוסברה כתרגיל או כמהלך פוליטי. האמונה בעומק ההרתעה הישראלית, בצירוף הרצון לשמר את היציבות האסטרטגית ולהימנע מהסלמה, הובילו לפרשנות מקלה של המידע ולהדחקת אזהרות שלא תאמו את "הקונספציה". ההתעקשות הזו, שניזונה מגאווה ומביטחון עצמי מופרז ומחשש לשלם מחירים פוליטיים, מנעה את נקיטתם של צעדים שיכלו למנוע את ההפתעה האסטרטגית של השישי לאוקטובר 1973. המחיר היה כבד: אלפי אבדות בנפש, זעזוע פוליטי עמוק ומשבר נורא באמון הציבור. מדובר מקרה קלאסי של איוולת אסטרטגית שיכול היה להימנע.
אולם אין צורך להרחיק אל אוקטובר 1973 ואפילו אל הטראומה הטרייה של אוקטובר 2023. בימים אלה ממש מתרחש לנגד עינינו מעשה של איוולת פוליטית בקנה מידה היסטורי. סירובן של מפלגות האופוזיציה המרכזיות לפעול יחד גורם נזק גלוי בזמן אמת. במקום להתאחד וליצור מערך פוליטי גדול ובטוח בעצמו שיוביל למימוש מטרתן המוצהרת, החלפת ממשלת ה 7/10, ראשי האופוזיציה תורמים לקיבוע התודעה שלפיה הליכוד היא המפלגה הדומיננטית היחידה. תפיסה זו משפיעה לא רק על מצביעים בישראל אלא גם על מקבלי החלטות בזירה הבינלאומית, ובראשם הנשיא האמריקאי שבהעדר חלופה ריאלית לנתניהו ממשיך לדבוק בו.
פרופ' ערן שלוכל עוד לא תיווצר תודעת ניצחון הנשענת על גושים מפלגתיים גדולים, ולא על רסיסי מפלגות, סיכויי ההצלחה של האופוזיציה להרכיב את הממשלה פוחתים דרמטית. הפיצול הזה נובע מהטיות מוכרות: שאיפה למקסם רווח אישי או מפלגתי, חשש מאובדן מעמד, ותודעת תחרות המשבשת פעולה רציונלית ויכולת לבצע חיבורים. המחיר הקולקטיבי להתנהלות הזו אינו תיאורטי אלא מוחשי: פגיעה ביכולת להציב חלופה שלטונית אמינה והעמקת תחושת חוסר האונים הציבורית. כך הופך הפילוג במחנה הליברלי־דמוקרטי לא לשגיאה טקטית, אלא לדפוס עקבי של איוולת פוליטית שעלולה להביא להפסד בעל השלכות בקנה מידה אסטרטגי. אם ראשי האופוזיציה אינם מבקשים להיזכר כ״מירב מיכאלי של בחירות 2026״, כמי שבמו ידיהם סללו את הדרך להפסד בגלל שיקולי אגו, עליהם להתאחד מייד, לפני שיהיה מאוחר מדי. על ציבור בוחריהם לתבוע זאת מהם במפורש: איחוד, עכשיו!
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
