הצהרתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי הוא עצמו צריך להיות מעורב אישית בבחירת המנהיג הבא של איראן, בדיוק כפי שעשה בוונצואלה, מחזקת ביממה האחרונה את ההערכה שטראמפ מנסה לקדם בטהרן שינוי במתכונת דומה לזו שקידם בקראקס. דיפלומטים ופרשנים בעולם מפקפקים בתקוותו זו, ומדגישים כי הרפובליקה האיסלאמית היא מדינה שונה מאוד ממעצמת הנפט הדרום אמריקנית, וכי טראמפ שוגה באשליות אם הוא חושב שיוכל לנקוט בה את אותן השיטות.
8 צפייה בגלריה
טראמפ, נשיא ונצואלה המודח מדורו - ומחליפתו רודריגז. הפעם אין "יורש מוכן"
(צילום: lev radin/shutterstock, AP Photo/Markus Schreiber)
8 צפייה בגלריה
ניקולס מדורו העצור בארה"ב. בקראקס הספיק מבצע צבאי מצומצם ומהיר
(צילום: REUTERS/Eduardo Munoz)
טראמפ, נזכיר, שלח ב-3 בינואר את הכוחות המיוחדים של ארה"ב ללכוד את הנשיא הסוציאליסטי של ונצואלה ניקולס מדורו, אחרי חודשים שבהם האשים את מדורו בניהול קרטל סמים והברחת חומרים אסורים ומזיקים לארה"ב, והזהיר אותו כי אם לא ייענה לתכתיביו משטרו יופל. אחרי לכידת מדורו והעברתו לארה"ב הודיעה וושינגטון כי היא מקיימת שיחות טובות עם סגניתו, דלסי רודריגז, ובתוך ימים היא הושבעה למחליפתו.
זמן קצר לאחר הדחת מדורו הודיע טראמפ כי מעתה וושינגטון היא שתנהל את ענייני ונצואלה מרחוק, תוך שרודריגז משתפת איתה פעולה, ואיים כי אם הנשיאה החדשה לא תיענה לתכתיביו, ובראשם מתן גישה לארה"ב למשאבי הנפט של ונצואלה, ארה"ב תשוב ותתקוף את ארצה. בחודשיים שחלפו מאז המבצע בקראקס נראה שהמסר חלחל, וניכר כי השלטון החדש בהובלת רודריגז מתואם במידה רבה עם ארה"ב, וטראמפ עצמו אף שיבח את התנהלותה.
רבים מעריכים כי מה שנראה כהצלחת המבצע בוונצואלה הוא שנתן לטראמפ תיאבון לצאת למתקפה באיראן, וכעת הוא מקווה לקבוע גם את עתיד המשטר בטהרן. אתמול, על רקע הדיווחים שחכמי הדת האיראנים בחרו בבנו של המנהיג העליון המחוסל עלי חמינאי, מוג'תבא חמינאי, למנהיג הבא, אמר טראמפ כי מינויו אינו מקובל עליו, והצהיר כי הוא עצמו רוצה להיות מעורב בקביעת זהותו של המנהיג החדש: "אנחנו רוצים מישהו שיביא הרמוניה ושלום לאיראן", אמר ל-AXIOS.
8 צפייה בגלריה
דלסי רודריגז כשברקע תמונת מנהיג ונצואלה לשעבר הוגו צ'אבס. באיראן אי אפשר "לנהל מרחוק"
(צילום: JUAN BARRETO / AFP)
ואולם מומחים מזהירים כי הניסיון להשליך מהאירועים בוונצואלה על העתיד להתרחש באיראן הוא שגיאה חמורה, ומדגישים כי בין השתי המדינות יש הבדלים גדולים, שמחייבים גיבוש של תוכנית שונה. כך בדיוק טען למעשה גם מזכיר המדינה מרקו רוביו, כשבשימוע בסנאט בינואר הודה כי אין תשובה פשוטה לשאלה מי יתמנה במקום חמינאי אחרי שיופל, והוסיף כי הוא "מעריך שזה יהיה מסובך הרבה יותר מבוונצואלה".
תהרוג את הראש, ה-deep state נשאר
הבדל יסודי בין איראן לוונצואלה והאתגר שנשקף מהן לשאיפותיה של ארה"ב הוא מבנה השלטון וביזור העוצמה. מונה יאקוביאן, מנהלת תוכנית המזרח התיכון במרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים (CSIS), מסבירה כי המערכת השלטונית באיראן "מורכבת לאין שיעור מזו של ונצואלה" וכי מוקדי הכוח בה מבוזרים יותר. "אני חושבת שזה מקור החשש (שהיה לפני היציאה למלחמה – ynet)", אמרה לסוכנות הידיעות AFP, "החשש שביצוע פעולה כמו עריפת צמרת השלטון יביא בסופו של דבר להשלכות שקשה מאוד לצפות מראש, ויוביל ליצירת כאוס של ממש בתוך איראן".
8 צפייה בגלריה
המנהיג העליון המחוסל עלי חמינאי. נתן הנחיות, אבל ביזר סמכויות
(צילום: Office of the Iranian Supreme Leader/WANA (West Asia News Agency)/Handout via REUTERS)
8 צפייה בגלריה
תומכת חמינאי בוכה על מותו, השבוע
(צילום: Majid Asgaripour/WANA (West Asia News Agency) via REUTERS)
ב-CNN מדגישים כי אף שחמינאי היה המנהיג העליון של איראן, סמכויות המשטר היו מבוזרות מאוד והתחלקו בין אנשי דת, מוסדות צבאיים ושלל מוסדות פוליטיים אחרים. פרופ' ואלי נאסר מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס אמר לרשת כי מאז מבצע "עם כלביא" ביוני אשתקד, המנהיג העליון והמערכת השלטונית ביזרו עוד יותר את הסמכויות כדי שחיסול המנהיגים לא ישפיע באותו האופן שהוא עשוי להשפיע אלמלא כן: "אנחנו יכולים להרוג את הראש, אבל המערכת נבנתה להמשיך לתפקד". הוא הסביר כי איראן מתפקדת על בסיס deep state, כלומר מערך של בירוקרטים, פוליטיקאים, אנשי דת ומפקדים בצבא ובמשמרות המהפכה, ואף שאלה קיבלו עד חיסולו הנחיות מחמינאי – בפועל הם אלה שניהלו את המדינה.
בעיה נוספת עבור טראמפ היא שבאיראן אין לו יורש מוכן מראש, סגן-מנהיג שיהיה מוכן באופן כמעט אוטומטי לשתף פעולה עם ארה"ב כפי שהיה במקרה של דלסי רודריגז בוונצואלה. "הפיכת איראן למשטר בובות צייתן היא הרבה פחות מעשית מאשר בוונצואלה, שבה אפילו תחת מדורו הממשלה כבר נטתה לעבוד עם ארה"ב – שותפתה ההיסטורית בתחום האנרגיה והשחקנית המרכזית באזור", אמר ל"גרדיאן" הבריטי בנג'מין גדאן, לשעבר מנהל דרום אמריקה במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן. "הרעיון שאחרי ונצואלה ארה"ב יכולה להסתובב בעולם, להתערב ולהמליך דמות נוסח דלסי רודריגז בכל מקום שבו נושאת המטוסים שלנו מטילה עוגן – זהו רעיון די אווילי".
האתוס השיעי והאויב האכזר
מכשלה נוספת, היא אופי הכוח הצבאי וההתנגדות הפנימית שאיתם מתמודדת ארה"ב באיראן. משטר האייתוללות, מעבר להיותו חזק בהרבה צבאית מאשר המשטר בקראקס, נשען על משמרות המהפכה ועל צבא המתנדבים "הבסיג'", שרק לפני חודשיים ביצעו טבח המוני נגד המפגינים שהעזו לצאת לרחובות בקריאה להפיל את השלטון. ככל הידוע, גם בשעה זו טרם התגלעו בכוחות הללו סדקים של ממש, ויתרה מכך – לפחות בהצהרותיהם ניכר כי הם מצופפים את השורות, ומתכוונים לאחוז בשלטון גם כשהמלחמה תסתיים. למתנגדי המשטר לעומת זאת אין כוח חמוש שיוכל לשמש יריב למשמרות ולבסיג', ולא עומד בראשם מנהיג צבאי כמו אחמד א-שרע, שארגונו "הייאת תחריר א-שאם" הוביל ב-2024 את ההפיכה שבה הופל משטר אסד בסוריה.
8 צפייה בגלריה
אנשי בסיג' שורפים דגלי ארה"ב וישראל בטהרן. ערוכים לדכא שוב בכוח כל התקוממות עממית
(צילום: ATTA KENARE / AFP)
8 צפייה בגלריה
עשן מיתמר אחרי פגיעת טיל איראני באבו דאבי. איחוד האמריויות ומדינות האזור סופגות - וטהרן מקווה שילחצו על טראמפ
(צילום: AFP)
חשובה לא פחות מכל אלה היא האידאולוגיה הקיצונית באופן יוצא דופן של המשטר באיראן, שמאז המהפכה האיסלאמית ב-1979 מתקיימת כתאוקרטיה שיעית. נכונה העובדה שגם השלטון בקראקס היה מאז תחילת שנות ה-2000 קיצוני בדרכו, והובל על-ידי אנשי שמאל סוציאליסטים רדיקליים שראו בארה"ב כוח קולוניאלי ואויב מר, אך נדמה כי הבוז שרחשו לארה"ב בוונצואלה אינו מתקרב לשנאה היוקדת לה בטהרן. האמונה בהבסת "השטן הגדול" היא חלק בלתי נפרד מהאידאולוגיה של המשטר האיראני, והקריאה ההמונית "מוות לאמריקה" היא מחזה קבוע מטקסיו הרשמיים. לכך מתווספת העובדה שהאתוס השיעי מבוסס כולו על התמודדות עם עוולות והישרדות אל מול אויב אכזר, ובהתחשב בכך שבכירי ממשל, דיפלומטים ואנשי כוחות הביטחון באיראן מוּנעים בעצמם מאידאולוגיה דתית זו – קשה יותר לראותם נכנעים ומסכימים לקבל את תכתיביו של טרמאפ.
הבדל גדול שניכר כבר כעת הוא עומק המעורבות הצבאית הנדרשת באיראן וההשלכות האזוריות שיש לכך – ושעוד עשויות לגדול. כדי לצאת למתקפה נגד הרפובליקה האיסלאמית נאלצה ארה"ב לבנות באזור את הכוח הצבאי הגדול ביותר שנויד למזרח התיכון מאז פרוץ מלחמת המפרץ השנייה, ואיראן בתגובה החלה לירות אש כבדה על מטרות צבאיות ואזרחיות כמעט בכל מדינות האזור, בעלות בריתה של וושינגטון, כדי לגרום להן ללחוץ על טראמפ לחדול מהמלחמה. תמונה זו אינה דומה בשום צורה לאירועים בוונצואלה, שבהם נדרשה מתקפה צבאית מצומצמת וקצרה כדי לסייע לכוחות המיוחדים ללכוד את מדורו – ולאפשר את עלייתה של רודריגז. אם המשטר האיראני יחזיק מעמד בפני המתקפה ולא ייכנע, צפוי הלחץ על טראמפ מצד שותפיו באזור לגדול כדי לצמצם את הנזקים הכלכליים והביטחוניים הכבדים שנגרמים להם.
"לערוף ולהאציל" – התרחיש המושלם
לפחות כלפי חוץ, ההבדלים הללו אינם מרפים את ידיו של טראמפ. אחרי שבשבועות האחרונים הזכיר כמה פעמים את האירועים בקראקס כדוגמה לאופן שבו אפשר לבצע החלפת משטר, גם השבוע הוא אמר ל"ניו יורק טיימס": "מה שעשינו בוונצואלה, אני חושב, זה התרחיש המושלם". ימים אחרי כן ציין כי יש לו "שלוש אפשרויות טובות מאוד" בכל הקשור לשאלה מי צריך להנהיג את איראן אחרי חמינאי, אך נמנע מלנקוב בשמות.
8 צפייה בגלריה
חייל איראני דורך על סמל המגן דוד במצעד של משמרות המהפכה. "התערבות של טראמפ בבחירת המנהיג? הזוי מעבר לכל דמיון"
(צילום: רויטרס)
גורם רשמי במחלקת המדינה האמריקנית אמר ל"וול סטריט ג'ורנל" כי את "אסטרטגיית ונצואלה" של טראמפ – "ניהול" התנהגותו של המשטר מרחוק מבלי לשלוח כוחות קרקעיים אמריקניים – אפשר לכנות "לערוף ולהאציל" (decapitate and delegate), אבל מומחים לענייני איראן אמרו ל"גרדיאן" הבריטי, עיתון המזוהה עם השמאל העמוק, כי דרישתו להיות מעורב בקביעת המנהיג הבא של איראן צפויה להיתקל בדחייה מוחלטת מצד בכירי המשטר שנשארו בחיים.
אלכס וטנקה, ראש תוכנית איראן במכון למזרח התיכון (Middle East Institute) בוושינגטון, אמר ל"גרדיאן" כי ניסיונו של טראמפ להתערב בבחירת המנהיג של איראן הוא דבר "הזוי מעבר לכל דמיון": "מה שהוא עושה בעצם זה כמו לבקש מאיסלאמיסטים שיעים קיצוניים להפוך לאנשי תנועת MAGA".
