הצהרת בנט ולפיד על הקדמת הבחירות
(צילום: אלכס גמבורג)
ההספדים והניתוחים הארכניים של הימים הקרובים לא יכולים להסתיר את המובן מאליו: מה שקרה אמש (שני) היה בלתי נמנע. הוא היה בלתי נמנע מהשעה שהממשלה איבדה את הרוב שלה בכנסת, עם פרישתה של יו"ר הקואליציה, עידית סילמן, ולאחר מכן שאר פרפורי הגסיסה, בין אורבך לזועבי.
אך בעצם מותה המוקדם של הממשלה היה בלתי נמנע מהשעה שבה נולדה. כדי שתתקיים, היה צריך נפתלי בנט להפנות עורף ללפחות מחצית מבוחריו שחשו נבגדים ומרומים. המסע של שיקלי, סילמן ואורבך אל מחוץ לסיעתו של ראש הממשלה היה בסך הכול חזרה הביתה, לחיק המחבק של השבט הפוליטי שלהם. זה שראה את בנט חותם, בטלוויזיה, שלא יהפוך את לפיד לראש הממשלה.
אמש, כמובן, הפך לפיד לראש הממשלה המיועד, בברכתו של בנט. בהודעתם המשותפת, רגע לפני שמישהו לחץ על מתג האור בטעות והעניק נופך סמלי לכל האירוע, פניו של בנט היו אפרפרים-חומים, כמו חיפוי העץ שמאחוריו. מכל דבריו, הכרת התודה הקצרה, המכווצת ביותר שלו, הייתה לסיעתו. הוא הפטיר משהו כמו "תודה לחברי סיעתי" ועבר הלאה; הוא ידע היטב שאין לו סיעה, בעצם, ואין לו למי להודות. יש לו את מתן כהנא.
החישוב היסודי שלו עם הקמת הממשלה כשל: שעצם הפיכתו לראשות הממשלה יגרום לנדידה של מצביעים אליו, והפיכתו למוקד כוח עצמאי. כאשר האכזבה הזו התבררה, בנט היה יכול לחתוך אל המרכז-שמאל. הוא בחר לא לעשות זאת והתמקד ב"מינכו"ל" הממשלה; את זה הוא עשה היטב, לדעת כל השרים, בנדיבות ובכישרון ניהולי. אם הוא ירצה להיות חלק מהמערכת הפוליטית - שחברים רבים בה מעריכים שיפרוש - הוא ימצא גרעין תומכים נלהב; רק לא במחנה שממנו בא.
בעצם, הממשלה נכנסה למצב קטטוני בשל גל הטרור ששטף את ישראל. בסופו של דבר, הקואליציה קמה תחת הנחת יסוד של האפשרות לשיתוף פעולה אזרחי בין מפלגות ואישים שחושבים אחרת לגמרי על המזרח התיכון, מדינת ישראל והיחס לפלסטינים. הם סברו שיוכלו להניח בצד את המחלוקות העמוקות האלה ולהתמקד בחיים עצמם: תקציב, תחבורה, עבודת ממשלה ראויה, ובעיקר - סילוקו של בנימין נתניהו.
אך המזרח התיכון לא מאפשר לאיש להניח אותו בצד, והסכסוך הישראלי-פלסטיני רודף כל ממשלה שמתכחשת לקיומו. עוד שנה של שקט ביטחוני הייתה, אולי-אולי, מאפשרת לתדלק שינויי עומק ולהפיג חלק מהאיבה. הקמת הממשלה כבר הביאה לפי מחקרים שונים לשינוי יסודי בגישת בוחרי הימין, לדוגמה, לשותפות הערבים בממשלות. אך עידן השקט הקצר הסתיים בפיגועים, ועוד משנות ה-80 המשמעות של אלה בפוליטיקה הישראלית היא תנועה חזקה לימין.
ראש הממשלה היוצא בנט דיבר אמש על הצבת המדינה לפני כל שיקול אחר. בכירים בקואליציה אמרו אמש כי להבנתם, לא רק שאורבך עמד להצביע נגד הממשלה - אלא גם עמדתה של זועבי הייתה לא ברורה. במילים אחרות, בנט לא נפל על חרבו למען תקנות יו"ש, אלא בחר ליפול עליה אחרי שהונחה על צווארו. ועדיין - הוא עשה זאת בנועם, בנאמנות להסכם שחתם עם לפיד, באחריות. בעיקר: בדרך ארץ.
שווה להדגיש את הנקודה האחרונה, כי דרך ארץ זה בדיוק מה שנעדר מהפעם הקודמת שנחתם הסכם רוטציה במדינת ישראל, בין אחד, נתניהו, לבני גנץ; הסכם שהערב לו היה אריה דרעי. נתניהו עבד, עמל, רקם תמרונים אך ורק כדי שההסכם ההוא לא יתקיים, ולבסוף סחב את המדינה לבחירות - שבהן הפסיד. רק כדי שלא יעמוד במילתו. "זו פוליטיקה", יפטיר מי שיפטיר. לא. הסגנון הוא גם המהות: הממשלה הנוכחית התקיימה שנה בלבד, והצליחה לחולל יותר רפורמות מחמש שנים לפחות, וכנראה יותר, בהשוואה לממשלה הקודמת. בנט ולפיד עבדו עם שריה בשיתוף פעולה, ישיבותיה דלפו פחות. אנשי המקצוע התרשמו שהיה ניסיון לעבור להליכי עבודה סדורים, ענייניים; לא הכול נמדד דרך החור של הגרוש הפוליטי, השבטי. הסגנון הוביל גם למהות.
מערכת הבחירות הזו שוב תעסוק בנתניהו, המנצח הגדול של אמש. למרות גילו, למרות המשפט, הוא ניהל קרב אופוזיציוני מפואר, חסר מעצורים כהרגלו, מוכיח שרוח הקרב מחדירה בו דם צעיר. בליכוד שומעים ממנו לאחרונה על התקווה למהפך היסטורי, שכדוגמתו לא נראה מאז 1977, ובאוויר מופרחות תקוות לכ-40 מנדטים. ואיתם - יכולת לשלוט, ללא עוררין. יש רוח של נקם באוויר; מח"כ אמסלם וכלה במשפחתו של נתניהו עצמה.
אל מול הגל הזה, ינסה ראש הממשלה הנכנס יאיר לפיד, המנהיג הבלתי-מעורער של המרכז-שמאל, לנהל קרב בלימה חכם שיסדוק את היתרון שקנה גוש הימין. הרבה מאוד תלוי בבוחרים הערבים שבשלב זה מגלים אדישות שיכולה להביא לממשלת נתניהו יציבה; ברצותם, ייווצר שוב גוש חוסם שלא יאפשר ליו"ר הליכוד להיות ראש ממשלה.
ואז הכול חוזר חלילה.
