לקוח נכנס לבית מרקחת ומדבר בערבית עם הרוקחת, אבל היא עונה לו בעברית. המנהל שלה אוסר עליה לדבר ערבית בעבודה. זה הסיפור של תשדיר הבחירות של הרשימה המשותפת. שני אזרחים שמנסים לתקשר בשפת אימם, אבל אסור להם. במדינת ישראל, בשנת 2026.
עבור משה פייגלין, מועמד ריאלי למקום בכנסת בחסות הקואליציה, הבעיה היא דווקא בהם.
משה פייגלין
(צילום: אוראל כהן)
בפוסט שפרסם לפני שבוע כתגובה לסרטון הוא כתב: "כן, אנחנו מפחדים מהשפה שלכם". הוא טען שערביי ישראל אחראים ליותר מ-20% מהפיגועים, תיאר את השימוש בערבית כ"כיבוש זוחל" של המרחב הציבורי, והסביר שאם עולה מצרפת או מרוסיה מדבר בשפתו, זה בסדר גמור. ערבית היא סיפור אחר. את השפה הזאת אסור לשמוע במרחב הציבורי ובבתי העסק בישראל. לא בגלל גזענות, כמובן, בגלל הקונוטציה.
בסוף הוא מסכם: "הבעיה, רבותיי, היא אתם - לא אנחנו".
קשה לחשוב על ניסוח יותר גזעני, שלא לומר "מזהה תהליכים". שלילה גורפת של זכותם של אזרחים לדבר בשפתם, כי לא נעים לשמוע אותה. כמו שיגידו לישראלים שחיים בארה"ב לא לדבר עברית, כי הם נשמעים כאילו הם צועקים.
הייתי יכול להסביר מדוע אזרחים מהמגזר הערבי לא אחראים ליותר מ-20% מהפיגועים. אבל נניח שפייגלין מדייק. זה עדיין לא אומר שכל רוקחת רוצה לעשות פיגוע, או שכל אדם שמדבר ערבית הוא מחבל.
כשל בסיסי
מדובר בכשל בסיסי בהסקה סטטיסטית. שיעור מסוים מהפיגועים אכן מבוצע בידי ערבים אזרחי ישראל, והוא משתנה משנה לשנה. אבל לפי ההיגיון של פייגלין, בגלל המרצה היהודי שהואשם בתכנון טבח, צריך לאסור לדבר עברית בקמפוסים. אלא שאת מנהיג זהות פחות מטרידים המספרים. אולי בגלל זה הוא לא תומך בלימודי ליבה. הוא רק דורש מאזרחים לא להיות "ערבים" בציבור. לפחות לא באופן שאפשר לשמוע.
ולהוסיף חטא על פשע, הוא מאשים את הקורבן וטוען להגנה עצמית משפה שמית.
אני לא מיתמם. אפשר להבין את הפחד במציאות בה אנו חיים. אבל פחד אינו מעניק לרוב את הזכות לשלול מהמיעוט חירויות בסיסיות. סבתי שנאה את הנאצים שרצחו את הוריה עד יומה האחרון. אבל עד אותו היום היא גם הסכימה לשמוע ואף לדבר גרמנית.
נכון, במדינה דמוקרטית לכל אדם יש זכות להחזיק בדעותיו, גם אם הן מעוררות סלידה. אפילו להביע אותן, במסגרת החוק. ויש לו אף את הזכות להתמודד בבחירות. בגלל זה בתי המשפט נזהרים, ובצדק, מהפעלת הסמכות למנוע זאת. יש בזה היגיון, אבל הגנה על זכות אינה הכשר לתוכן.
גם לזכויות הפרט יש גבולות, והן לא יכולות לבוא על חשבונם של מיליוני אזרחים שהמדינה אמורה גם לשרת. אבל חוקים אינם יכולים למנוע מראש כל אמירה אומללה, ובית המשפט אינו יכול לקבוע את הגבולות המוסריים של החברה. בשביל זה צריך מעורבות אזרחית.
שינוי נורמות
מחקרים מראים שאנחנו לא רק פועלים בהתאם למה שאנחנו מאמינים בו, אלא גם בהתאם למה שאנחנו חושבים שהסביבה מאשרת. אם מנהיגים ואנשי ציבור מבטאים גזענות בפומבי, ואנחנו מתייחסים לזה כאל עוד עמדה לגיטימית, הנורמות משתנות והגבולות נחצים. כי המחיר החברתי של הפרת הנורמות יורד. לכן, האחריות מוטלת על כולנו. בין אם אנחנו מנרמלים את זה, מסכימים עם זה בשתיקה, או פוטרים זאת כעוד מחלוקת לגיטימית על "מדיניות".
אבל האחריות הזאת מפחידה אותנו עוד יותר מערבית. מפני שהיא מחייבת אותנו להתמודד עם שאלה שאנחנו פחות אוהבים: למי שייכת ישראל?
כישראלי יהודי, אני מבין היטב כמה חשוב שתהיה לנו מדינה משלנו. ההיסטוריה סיפקה לכך מספיק עדויות, אפילו אחרי קום המדינה. אבל בישראל יש גם אזרחים לא-יהודים שצריכים להרגיש בבית. קרוב לשני מיליון בני אדם, כחמישית מהאזרחים, שייכים למגזר הערבי. רבים מהם נולדו כאן, הוריהם נולדו כאן, וחייהם קשורים בארץ הזאת לא פחות מחייהם של יהודים רבים – אזרחים או לא.
מדינת ישראל חייבת להיות הבית הלאומי של העם היהודי, וביתם האזרחי של כלל אזרחיה, עם שוויון בזכויות ובחובות. זו אינה סתירה. זו המשמעות של מדינה יהודית דמוקרטית שהתחייבנו לה במגילת העצמאות.
המדינה הוקמה בחטף, באופן די מקרטע. ומשם רק הידרדרנו, כי יהודים ולא-יהודים עדיין לא זוכים לאותם הסדרים בכל התחומים, ואינם נושאים באותן מחויבויות. בזמן שהמדינה מעניקה זכויות לאדם שמעולם לא חי בה, בתנאי שסבו היה יהודי.
חוק השבות נועד לממש מטרה לאומית חשובה, אבל הוא יוצר פרדוקס לאומי. תחושת השייכות של אזרח ערבי שנולד במדינה ולא פשע מימיו צריכה לעמוד שוב ושוב למבחן, בעוד שזיקתו המשפחתית של אדם זר ומנוכר למדינת ישראל מספיקה כדי להעניק לו זכות להצטרף אליה כאזרח מן השורה.
איזה אבסורד
כדי להמחיש את הבעיה, תחשבו על האבסורד שאנחנו חיים בו: יש לנו שר בכיר שמנסה לבנות כלא למחבלים מוקף בתעלה שורצת תנינים (לא כולל המרצה, כמובן), ואדם שרוצה חוק שימנע מקבוצת אזרחים לשוחח ביניהם בשפת אימם עם סיכוי להצטרף אליו לממשלה. ואם זה לא מספיק, חבר יקר שלי עלה מרוסיה בגלל אנטישמיות, רק כדי לגלות שהניאו־נאצי שהתנכל לו בגולה מקבל סל קליטה, בזכות הסבא היהודי שלו מצד אביו.
שלא תהיה טעות – אסור לבטל את אופייה היהודי של המדינה. להפך. הפוסט של פייגלין רק מראה עד כמה הפרדוקס בין הזהות הלאומית, הדתית והאזרחית פוגע בישראל. אלא אם התייחסות למיליוני אזרחים כנטע זר המאיים על המדינה שלהם עצמם היא חלק חשוב מהאופי היהודי שלנו.
אבל שפה אינה כיבוש, ושיחה בציבור אינה מאיימת על הריבונות. ומה שמטריד הוא שאנחנו לא מוטרדים שדיבורים כאלה הפכו לחלק מהשיח המוסרי המקובל. אנחנו אפילו תומכים בזה. אבל התמיכה הציבורית לא מכשירה את הגזענות. ואם המערכת הפוליטית לא נושאת באחריות לשמור על הדמוקרטיה, היא מוטלת עלינו, האזרחים.
הלוואי שהייתי יכול להגיד שמדינה שבה אזרח צריך להצדיק את זכותו לדבר בשפת אימו היא לא נורמלית. כי אנחנו נורמליים לגמרי, וזה מה שעצוב.
והבעיה, רבותיי, היא אנחנו – לא הם.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
