גם כשישה ימים לאחר פרוץ המלחמה בין איראן לישראל, סימני השאלה גוברים על סימני הקריאה. ראוי לזכור שישראל לא התמודדה עם מערכה מול מדינה ריבונית – ועל אחת כמה וכמה מול מעצמה אזורית, גם אם מוחלשת – זה עשרות שנים. מנגד, איראן לא ניצבה בפני מציאות כה מורכבת מאז מלחמת איראן–עיראק. המשמעות ברורה: קשה לחזות כיצד יתפתחו הדברים ומה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של המערכה על קבלת ההחלטות בטהרן. מה שניתן כבר לקבוע הוא שהערכות שהיו תקפות עד לפני כשבוע אינן בהכרח רלוונטיות כיום. לכן, יש לבחון מחדש את כל הנחות היסוד שנראו סבירות עד לפרוץ העימות.
לשם כך, ניתן להתעכב על שלוש סוגיות עיקריות. ראשית, היכולת האיראנית לנהל מערכה מתמשכת. יש הסבורים כי איראן מסוגלת לנהל מלחמת התשה ארוכה, ומזכירים בהקשר זה את מלחמת איראן–עיראק כעדות לנחישותה וליכולת העמידה של הרפובליקה האסלאמית. ואכן, הרפובליקה האסלאמית הפגינה לאורך השנים חסינות ניכרת ואורך רוח מול לחצים כבדים וסנקציות משתקות. אך ההשוואה למלחמת שמונה השנים עם עיראק בעייתית. לא רק שמדובר בתקופה אחרת, שבה הציבור היה מחויב הרבה יותר למהפכה האסלאמית בראשית דרכה, אלא גם במלחמה שונה בתכלית: בין כוחות מדינתיים סימטריים יחסית, שהתנהלה בעיקר בלחימה קרקעית. איראן סבלה אז אמנם מנחיתות ראשונית, ובמהלך המלחמה גם ניצבה בפני שימוש עיראקי בנשק לא קונבנציונלי. ואולם, כפי שתיאר זאת השבוע פרשן איראני, המערכה מול ישראל אינה עימות קלאסי, שבו חיילים וכוחות קרקעיים נחוצים להכרעה, אלא תלויה באופן מכריע בטכנולוגיה מתקדמת, שבה יש לישראל יתרון ברור.
השאלה אם יש לאיראן "אורך נשימה" עודנה רלוונטית, והתשובה החלקית לכך היא: כן. אך האם יש לה יכולת לספוג מערכה שפוגעת לאורך זמן בנכסים אסטרטגיים ועלולה לערער את יציבות המשטר? בכך יש ספק משמעותי. הדבר נכון במיוחד במקרה של עימות ממושך מול ישראל, ועל אחת כמה וכמה אם יתדרדר למלחמה כוללת עם ארצות הברית. לכן, גם אם אסור להקל ראש ביכולותיה של איראן, ששטחה ומספר תושביה גדולים פי כמה מישראל, אין להניח שמדובר ביכולות בלתי נדלות, במיוחד אם ברצונה לשמר נכסים אסטרטגיים להמשך המערכה או לעימות אפשרי עם ארצות הברית.
עד לא מזמן ניתן היה להעריך בסבירות גבוהה שאיראן לא תוותר על זכות ההעשרה בשטחה גם במחיר עימות צבאי. אולם ההפתעה האסטרטגית שהנחיתה ישראל בפתיחת המערכה, והמחירים הגוברים שאיראן משלמת, עשויים לשנות את כללי המשחק
שנית, ההכרעה המדינית הצפויה בטהרן. עד לא מזמן ניתן היה להעריך בסבירות גבוהה שאיראן לא תוותר על זכות ההעשרה בשטחה גם במחיר עימות צבאי. אולם ההפתעה האסטרטגית שהנחיתה ישראל בפתיחת המערכה, והמחירים הגוברים שאיראן משלמת, עשויים לשנות את כללי המשחק. חיסול בכירים בפיקוד העליון ותחושת נרדפות הולכת ומחריפה משפיעים על הלך הרוח בקרב ההנהגה. המנהיג ח'אמנהאי אמנם מינה תחליפים לבכירים שחוסלו, אך לא בטוח שאלה מבטיחים ניהול מיטבי של המערכה.
הכרעתו של המנהיג העליון תתבסס על השאלה האם ביכולתו לשמר את המשטר ואת יכולות הליבה של הרפובליקה האסלאמית בתחום הגרעין ובתחומים אסטרטגיים אחרים, לרבות מערך הטילים, מבלי להידרש לפשרות. בפניו עומדות אופציות מגוונות: מהלכים קיצוניים כמו פריצה מהירה קדימה לנשק גרעיני (בהנחה שהוא מעריך שהדבר אפשרי בזמן סביר), פגיעה בחופש השייט ותקיפת יעדים אמריקאיים או ערביים במפרץ, או לחלופין, פשרה שתשמר את עצם קיומה של הרפובליקה האסלאמית.
אין ספק שמנהיג איראן ישאף להימנע עד כמה שניתן מוויתורים היסטוריים, אך אם יחוש שגבו אל הקיר, הוא עשוי להידרש לאחת מהאופציות הללו, אם לא לשם שרידותו האישית, אזי לשם הישרדותה של הרפובליקה האסלאמית. בהקשר זה חשוב לזכור: החלטותיו תלויות גם באיכות תמונת המצב שהוא מקבל, ולא ברור כלל האם המפקדים החדשים המקיפים אותו בעת הנוכחית אכן מציגים לו תמונת מצב מהימנה המשקפת נכוחה את המציאות הקשה.
שלישית, יציבות המשטר. ייתכן שבפעם הראשונה זה שנים, המשטר בטהרן יתקשה להתמודד עם איומים פנימיים משמעותיים, אם יבשילו כאלה. נכון לעכשיו, הציבור האיראני מתלכד סביב הדגל ונמצא במצב הישרדות מול אויב חיצוני. אולם לאחר שהמערכה תשכך, ייתכנו תמורות משמעותיות בזירה הפנימית. תחושת השפלה, תסכול מתפקודה הלקוי של ההנהגה וביקורת גוברת על מחדליה עשויים להצית גלי מחאה. האם תתחולל התקוממות עממית? לא בהכרח. אך אם תתרחש, המשטר עשוי להתקשות להתמודד עמה, לאחר שחיקה מתמשכת של יכולות השליטה והדיכוי של משמרות המהפכה ושאר מנגנוני הביטחון במהלך המלחמה.
רז צימט בסיכומו של דבר, אנו בעיצומה של תקופה חסרת תקדים, המתאפיינת בחוסר ודאות קיצוני ובהתפתחויות מהירות שעשויות לשנות את כללי המשחק הן בירושלים והן בטהראן. דווקא כעת נדרש מבט זהיר וספקני. כל הערכה, גם כזו שנראתה סבירה עד לא מכבר, דורשת בחינה מחדש. זוהי תקופה שמזמנת לא רק איומים מפתיעים, אלא גם הזדמנויות לשינוי אסטרטגי עמוק שישפיע לא רק על איראן, כי אם על המזרח התיכון כולו. במציאות דינמית זו, ראוי להימנע מהיסחפות אחר דיווחים דרמטיים על מצוקתו האישית של ח'אמנהאי, על תחזיות למלחמת גוג ומגוג, על סירובו האידאולוגי לוותר לעולם או על כניעה בלתי נמנעת. זה הזמן לספקנות ולאורך רוח ולא לאמירות נחרצות.
ד"ר רז צימט הוא ראש תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אוניברסיטת תל-אביב
