"התיעוד של שחרור החטופים מעזה החזיר אותי 50 שנה אחורה. יש שם חטופים כבר שנה וארבעה חודשים, זה ייאוש אמיתי": כך מתאר פרופ' אבי עורי, ממובילי תחום השיקום הרפואי והנפשי של פדויי השבי והלומי הקרב - ומי שהיה בעצמו 44 ימים בשבי המצרי במהלך מלחמת יום הכיפורים.
4 צפייה בגלריה
"ב-7/10 קיבלתי ד"ש מ-1973". פרופ' עורי נלקח בשבי ממוצב בתעלת סואץ, ארכיון
(צילום: שאול גולן)
האיחוד המרגש של החטוף אור לוי עם הוריו ואחיו, אתמול
(צילום: דובר צה"ל)
על רקע שחרור שלושת החטופים אור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן עמי אתמול, ומאז טבח 7 באוקטובר בכלל, פרופ' עורי נזכר רבות במה שחווה בעצמו לפני יותר מ-50 שנים: הרגעים שפרצה המלחמה ב-1973 בעודו רופא צעיר, הנפילה בשבי המצרי, ההתעללות שעבר, הטראומה - והזיכרונות שצפו באוקטובר 2023.
פרופ' עורי הוחזק כאמור בשבי המצרי במשך 44 ימים. לאחר שחזר מהשבי הוא הפך את הטראומה למקצוע, והקדיש את חייו ללמידת התחום. מאז הוא הפך כאמור לפרופסור, והתמחה בסיבוכים רפואיים ונפשיים ארוכי טווח של פדויי שבי והלומי קרב. פרופ' עורי הוא מומחה ברפואת שיקום בבית החולים השיקומי רעות תל אביב.
"תיעוד שחרור החטופים מעזה - החזיר אותי 50 שנה אחורה"
פרופ' עורי תיאר איך שחרור החטופים מרצועת עזה החזיר אותו לרגע שבו שוחרר. "זה רגע שלא אשכח כל חיי", אמר. "אחרי 44 ימים בכלא המצרי הודיעו לי שאני משתחרר. המילים הללו 'אתה יוצא הביתה היום' – זו הרגשה אדירה".
אך לצד השמחה הרבה, בוצעו הרבה טעויות בחזרתו לישראל. לדבריו, "עם הנחיתה בארץ בוצעה כל טעות אפשרית, והרבה לקחים ומסקנות נלמדו מאז. כך למשל, עוד לפני שירדנו מהמטוס קיבלנו חוברת מידע על שלבי המלחמה, ובה גם קטע מתוך חוק השיפוט הצבאי על כך שחל איסור למסור מידע לאויב. כף רגלנו עוד לא דרכה בישראל - וכבר דאגו להזהיר אותנו מראש".
הוא הוסיף: "חשוב להבין שמי שחוזר מהשבי זקוק לאמפתיה. הדבר שהכי רציתי כשחזרתי מהשבי הוא לראות את אשתי ומשפחתי - ולא נתנו לנו, אלא רק לאחר שעות של תהליכי בידוק". לדבריו, "חשוב שנדע לתת את היחס הנכון. אמפתיה היא מילת המפתח לפני כל תשאול או בדיקה. לנו לא נתנו לפגוש את המשפחות - וזו הייתה טעות עבורנו".
עוד אמר פרופ' עורי כי "בימים אלה החטופים כבר יותר משנה בשבי. זה ייאוש אמיתי". הוא ציין כי "המדדים שיקבעו מה מצבם הם רבים. גיל, מין, מצוקות, חשכים, בידוד או ביחד, מאיזה רקע באים, מבנה אישיות ועוד. הכרתי פדויי שבי שישבו שנים, רובם שבו למסלול וזרם החיים הרגיל".
לאחר שחזר לישראל פרופ' עורי עסק רבות בטיפול השיקומי בנכי צה"ל. "העיסוק בשיקום הפך להיות מפעל חיי, הקמתי בבית החולים רעות תל אביב את חטיבת השיקום - וזו הייתה הזדמנות פז לבנות יש מאין, לבסס את התחום ולהכשיר דור איכותי של רופאים ממשיכים", אמר.
פרופ' עורי הדגיש כי "רפואת השיקום היא חוליה קריטית גם כעת, בהיותה מאפשרת הסתכלות על האדם כמכלול, תוך אינטראקציה עם גורמי טיפול נוספים". הוא הסביר: "שיקום זו הזדמנות לעקוף את המחסומים וללמד אנשים לחיות למרות המגבלות. זה הניצחון האמיתי של האדם ואחד הלקחים החשובים שלי מהמלחמה.
"בין השנים 1985-1982 שימשתי קצין קולט שבויים ממלחמת לבנון מטעם חיל רפואה", סיפר. "אני זוכר כמה חשוב היה לי לשבור את הקרח בינינו, והדבר הראשון שסיפרתי להם הוא שהייתי שבוי. הצלחתי ליישם בשנים הללו עקרונות חשובים שלא זכיתי להם עם חזרתי מהשבי".
לדבריו, "יצרנו מודל של חיבוק, אמפתיה ושבירת קרח, ורק אחר כך ביצענו את הבדיקות המתבקשות. חשוב לייצר אווירה של ביחד, מעטפת עם המשפחות". הוא הדגיש כי הסביבה הקרובה של המשפחה והחברים - חייבת להיות מעורבת בתהליך, בליווי אנשי מקצוע. "הסיטואציה היא בלתי נתפסת, אבל בעזרת אנשי מקצוע מיומנים ניתן ליצור מודל שיקומי אמפתי, המתבונן בהתפתחות ובהסתגלות של אותם שבויים", אמר.
"זרוק בבור, סופג מכות ויריקות"
"השבת של 7 באוקטובר הייתה השבת שבה קיבלתי ד"ש מ-1973", סיפר פרופ' עורי. "בנסיבות מצמררות ובלתי נתפסות, חזרתי בבת-אחת לאותה שבת, 6 באוקטובר 1973. הייתי אז רופא צעיר במילואים, במעוז חיזיון בתעלת סואץ". באותו יום סיים בדיוק את שירות המילואים שלו והיה בדרכו הביתה, אך התבקש על-ידי הרופא החטיבתי להתנדב להישאר יום נוסף בשל הכוננות שהייתה.
4 צפייה בגלריה
"מצאתי את עצמי זרוק בבור. החלו מכות, יריקות וחקירות". פרופ' אבי עורי
(צילום: באדיבות המצולם)
"שעה אחרי שהגעתי החלו ההפגזות. המלחמה הייתה קשה", שחזר. פרופ' עורי שהה אז במעוז בתעלת סואץ, ותיאר איך "רבים נהרגו בניסיון לחלץ אותנו". לדבריו, "בלילה בין 9 ל-10 באוקטובר המצרים גילו אותנו מתחבאים בבונקרים התת-קרקעיים. המפקד הפצוע, הגוסס, השמיע באותן שניות מלמול: 'זהו זה, גומרים אותנו, זה הסוף'. אחרי כמה שעות כשיצאתי מהבונקר, הבחין בי רכב מצרי עמוס חיילים שסימנו לי להרים ידיים. בתחילה התכוונו לחסל אותי, אבל קצין מצרי מנע זאת פעמיים".
משם נלקח פרופ' עורי והועבר לבור בשטח המצרי, שבו הוחזק כחודש וחצי. "מצאתי את עצמי זרוק בבור. החלו מכות, יריקות, דחיפות וחקירות", תיאר. "לא האמינו שאני רופא. ערכו לי בחינה ברפואה, הקשה ביותר שעברתי בחיי, בתנאים קשים ומול עתיד לא ברור. התחלתי לעכל לאט-לאט שאני שבוי. מצבי הרפואי התדרדר, ומעגל החוסר שינה, צמא, עייפות, רעב ואי-הוודאות המשיך".
הוא סיפר על המחשבות באותם ימים שהוחזק בשבי, ואמר כי "חשבתי על אשתי, שהתחתנו רק לפני חצי שנה, על בני משפחתי והחברים, ועל הדבר האחרון שזכור לי מהתעלה - גדודי שריון מצרי שועטים קדימה ואין מי שעוצר אותם".
פרופ' עורי נזכר באחת החקירות שעבר בשבי המצרי, שבה ידיו נותרו חופשיות והוא הצליח לאסוף מהרצפה עטיפה של סיגריות ועיפרון. "רשמתי את שמות האנשים שאזמין למסיבת השחרור", סיפר. "הרשימה נשמרה - אך מסיבה לא נערכה אף פעם. החזרה לזרם החיים הרגיל, להתחלת התמחות רפואית, לבניית משפחה ולהחלמה, דחקו כמובן כל רצון למסיבות".
הוא תיאר את מה שחווה באותם ימים, והוסיף: "בכל הקשור לטראומה האישית, בתחילה, ברגע שניצלתי מספר רב של פעמים ממוות בטוח, ונפלתי בשבי המצרי, הרגשתי טוב". לדבריו, "הייתי מודע לפגיעה הקשה, אך אני חי. ממש כך. אז חוטפים מכות, בידוד, רעב, צמא, חוסר שינה מתמשך, ועוד - אך אני בחיים.
"מאוחר יותר, עם החזרה הביתה, הייתה התרוממות רוח, מפגשים עם אשתי, בני משפחה, חברים", ציין. "הרגשתי שעשייה, לימוד, עבודה, מחקר, מוזיקה ובניית משפחה, הם כלי בניין חשובים - אך פוסט טראומה מגיעה בגלים. זיכרונות, חלומות, דיכאונות, אדישות וחוזר חלילה. ברור שנזקקתי להכוונה ועזרה מקצועית. וחזרתי למסלול מאושר וחזק יותר".
פורסם לראשונה: 22:31, 08.02.25
