החלטת הממשלה להכניס את שירות הביטחון הכללי למערכה נגד הפשיעה המאורגנת היא צעד חשוב, דרמטי והכרחי, אך היא לוקה בחוסר מיקוד שעלול להכשילה. שב"כ אינו משטרת-על, ואינו יכול לשמש כלי לכיבוי שרפות בכל פעם שהמשטרה נכשלת במשימות השיטור השוטפות שלה. משכך, ניסיון לרתום אותו למאבק פלילי רוחבי יהיה שגיאה מקצועית. חלף זאת, יש להגדיר ולתחם את מעורבות השירות אך ורק לסוגיה אחת מובחנת: הפשיעה המאורגנת.
דוד זיני
(צילום: אוליבייה פיטוסי, אפי שריר)
שנים הונהגה פרדיגמה מיושנת שהפרידה בין עולם הטרור לעולם הפלילי. ההנחה הייתה שטרור מונע מאידיאולוגיה פוליטית, בעוד שפשיעה מאורגנת מונעת מחמדנות. אולם, כפי שהראינו במחקרים שפרסמנו בעבר (לצד השופט ד"ר זאיד פלאח, וד"ר אלונית ברנזון), אשר הוצגו בפני הוועדה לביטחון לאומי בשאיפה להשפיע על מדיניות הממשלה בנושא, אנו עומדים כיום בפני מציאות שדורשת שינוי תפיסתי עמוק. הסיבה לכך, היא שארגוני הפשיעה המאורגנת וארגוני הטרור חולקים כיום קווי מתאר זהים ומשיקים, עד כדי טשטוש מוחלט של הגבולות ביניהם.
כפי שאנו רואים בימים אלה בישראל, עידן הגלובליזציה והמהפכה הדיגיטלית יצרו סימביוזה הרסנית. מן העבר האחד, אנו עדים ל"פוליטיזציה של הפשע המאורגן" ול"מסחור של הטרור" – כאשר ארגוני טרור עולמיים (כמו חיזבאללה בלבנון או ה-ELN בקולומביה) נעזרים בסמים ובהלבנת הון, וארגוני פשע מתוחכמים (כמו ה-D-Company בהודו) מאמצים שיטות אלימות קיצוניות לפגיעה בריבונות המדינה.
מן העבר השני, ארגוני הפשיעה בישראל אינם רק מבצעי אלימות; הם הפכו למפיקי תוכן מדיה. האלימות כיום אינה רק מעשה פלילי, אלא מסר תקשורתי מתוכנן היטב שמטרתו להפגין כוח, לבסס מוניטין ולהרתיע יריבים והמונים. סרטוני תיעוד של ירי, הצהרות כוח והצגה ראוותנית של אמל"ח מופצים ברשתות החברתיות, והופכים "ויראלים" תוך ניצול אלגוריתמים שמעצימים זעזוע ופחד. ארגוני הפשיעה הבינו שכיום כוח אינו נמדד רק בכמות כלי הנשק, אלא ביכולת לשלוט בתודעה ובתשומת הלב הציבורית. האלימות הפכה לתוכן, והתוכן הפך לכוח. זהו טרור פסיכולוגי לכל דבר ועניין.
אימוץ של שיטות וכלים מעולם המאבק בטרור
על רקע תהליכים אלו, אנו מאמינים כי מאבק יעיל בארגוני הפשיעה המאורגנת דורש אימוץ של שיטות וכלים מעולם המאבק בטרור. הפעלת שב"כ אינה "ג'סטה", אלא היא נדרשת מכוח החובה המעוגנת בחוק השב"כ, המטילה על הארגון את האחריות לשמירה על הביטחון הלאומי של המדינה ומוסדותיה. במובן עמוק יותר, מדובר בחובתה של המדינה כלפי האזרח, בהתאם לחוזה החברתי במסגרתו אזרחים מעניקים למדינה את המונופול על השימוש בכוח בכדי להבטיח עקרונות יסוד דמוקרטיים דוגמת שוויון, ומעל הכול את הזכות לחיים. מונופול זה נמצא תחת איום בימים אלה בישראל, ועל המדינה לבסס מחדש את משילותה ברחובותינו.
ברמה המעשית, חובה זו מתמצה בשלושה מעגלים אסטרטגיים שבהם ארגוני הפשיעה חצו את הגבול אל עולם הטרור:
המעגל הראשון הוא האמל"ח והסחר הלא-חוקי בנשק. ארגוני הפשיעה מחזיקים כיום בנשק מתקדם ומערכות לחימה, שמקורם בגניבות והברחות מבסיסי צה"ל ומנשקיות משטרתיות, אך גם מרכישות ישירות מארגוני טרור, באמצעות הברחות דרך הגבולות בצפון, בדרום ובמזרח. הנשק הזה משמש לא רק לרצח ברחובות; הוא מהווה תשתית לוגיסטית וזולג בחזרה לידיהם של ארגוני טרור. שיתוף הפעולה חוצה הגבולות הזה הוא איום ביטחוני אשר ביחס אליו יש יתרון יחסי עצום לשב"כ, על שלל יכולותיו המודיעיניות.
המעגל השני הוא המערכת הכלכלית המתוחכמת. כספי הפשיעה המאורגנת אינם נשמרים בבנקים מקומיים. הם מוברחים לחו"ל ומולבנים דרך רשתות פיננסיות מורכבות, וגם תוך שימוש בטכנולוגיות חדשות דוגמת בלוקצ'יין ופינטק. המעקב אחר נתיבי ההון המועברים בנתיבים חדשניים ואנונימיים יותר ממערכות בנקאיות מסורתיות דורש יכולות סייבר וכלים טכנולוגיים ייחודיים שאין למשטרת ישראל (למשל, רוגלות או יכולות פיצוח ייחודיות).
המעגל השלישי הוא הפגיעה בסמלי שלטון. ארגוני הפשיעה מנצלים מזה זמן מה פרצות ואתגרים כרוניים בשדה השלטון המקומי. בפרט, חזינו בניסיונות ההשתלטות על מכרזים ציבוריים, סחיטת ראשי ערים והפיכת עיריות לצינורות הזרמת כספים – באופן המייצר איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית ועל סמלי השלטון שלה. פעולות אלו אינן רק עוד "אירוע פלילי" – אלא פגיעה אנושה בריבונות המדינה ובשלטון החוק. לא בכדי, רוב הפשעים החמורים שפוענחו בשנים האחרונות בישראל התבססו על חשיפת שיתופי פעולה פיננסיים ומבצעיים כאלה בין ארגוני פשע מקומיים לתשתיות טרור מוצהרות.
שב"כ אינו יכול – ואינו צריך – לפעול לבדו במרחב האזרחי, וכניסתו המבורכת למאבק חייבת להתבצע בשיתוף פעולה מובנה עם משטרת ישראל. שב"כ יספק את המודיעין האיכותי ואת פריצת הדרך הטכנולוגית, והמשטרה תתרגם זאת למסד ראייתי מוצק שיוצג בבתי המשפט ויביא להרשעות מאחורי סורג ובריח
למרות שהדיון הנוכחי מתמקד בצדק בחברה הערבית נוכח מרחץ הדמים ברחובותיה, העיקרון הזה חייב להיות שוויוני ולחול באופן זהה גם על ארגוני הפשיעה בחברה היהודית. הפשיעה המאורגנת בישראל הכפילה את כוחה בתוך דו-קיום אפל שאינו מבחין בין המקור האתני של ראשי ארגונים או חבריהם, ועל המדינה לפעול בעוצמה ובנחישות כנגד תופעה זו. למעשה, עד שנות ה-2000 ידם של הארגונים בחברה היהודית הייתה על העליונה, ובהמשך ארגוני הפשיעה בחברה הערבית מילאו את החלל שהותירו קודמיהם, והשתלטו על המרחב הציבורי.
מוחמד ותדכדי להתמודד עם האיום המשולב הזה, המדינה חייבת לעשות שימוש בכלל האמצעים העומדים לרשותה. זה כולל הן כלים טכנולוגיים מתקדמים, והן כלים משפטיים וטכנולוגיים לחסימה, הסרה וסיכול של הטרור הדיגיטלי שמפיצים ארגוני הפשע ברשתות החברתיות. מה שכן, השימוש בכלים אלו חייב להיעשות תחת מסגרת משפטית ברורה, סדורה וקוהרנטית, שתבטיח פיקוח שיפוטי הדוק ואיזון נחוץ בין שמירה על חירויות הפרט לבין הגנה על חיי אדם.
שב"כ אינו יכול – ואינו צריך – לפעול לבדו במרחב האזרחי, וכניסתו המבורכת למאבק חייבת להתבצע בשיתוף פעולה מובנה עם משטרת ישראל. שב"כ יספק את המודיעין האיכותי ואת פריצת הדרך הטכנולוגית, והמשטרה תתרגם זאת למסד ראייתי מוצק שיוצג בבתי המשפט ויביא להרשעות מאחורי סורג ובריח.
טל מימרןהזרמת התקציבים שאישרה הממשלה היא חיונית, אך היא תרד לטמיון אם שב"כ ייגרר למשימות שיטור שגרתיות. על המדינה להגדיר בצורה ממוקדת וכירורגית את מרחב הפעולה של השירות: פגיעה אנושה בשלוש הריאות שמאפשרות לארגוני הפשע לנשום – הנשק, הכסף, והשלטון המקומי, לצד נטרול מנגנוני הטרור התודעתי והדיגיטלי ברשתות. אם לא נשכיל לחסום לארגוני פשיעה מאורגנת את קנה הנשימה הכלכלי, הריבוני והטכנולוגי, הטרור שלהם ימשיך להחניק את המדינה כולה.
פרופ׳ מוחמד ותד, נשיא המכללה האקדמית רמת גן. ד״ר טל מימרן, חבר סגל במכללה האקדמית צפת ועמית מחקר בכיר במכון תכלית
