בצהרי ה-20 בחודש מאי של שנת 1856 הסנאטור צ׳רלס סאמנר ממסצ'וסטס, מחשובי המנהיגים של מתנגדי העבדות, נשא נאום ארוך ומצליף באולם הקונגרס כנגד בעלי העבדים הדרומיים. בעידן של כבוד דרומי פגוע, העלבון היה מטבע קשה ממעשים. יומיים אחר כך הדמוקרטיה האמריקאית גילתה עד כמה דק המעטה המבדיל בין ויכוח פוליטי לבין נקמת דם.
כשחבר הקונגרס פרסטון ברוקס מדרום קרוליינה נכנס לאולם הריק למחצה הוא לא בא להתווכח. הוא בא לנקום את עלבון הדרום. ברוקס הרים את מקל ההליכה בו אחז, והחל להטיח מכות נוראות על סאמנר. סאמנר נלכד מתחת לשולחנו, ברכיו תחובות תחתיו, והמקל נחת שוב ושוב עד שנשבר על גולגלתו של סאמנר. המקל התנפץ ואיתו האשליה שאיחוד המדינות האמריקאי יכול להכיל את הסתירה של מדינות חופשיות שהיו בברית לאומית יחד עם מדינות עבדות. כפי שאמר אברהם לינקולן,
"בית מפוצל [ארצות הברית] לא יוכל לעמוד על תילו". תקיפתו האכזרית של סאמנר התרחשה בלב המוסד המחוקק והדהימה את הציבור: לראשונה ההתנצחות הפוליטית הפכה לאלימות פיזית גלויה בין נבחרי ציבור, והמחישה עד כמה הקצין המשבר הלאומי סביב סוגיית העבדות. האירוע סימן נקודת אל-חזור: מילים חדלו מלרסן את הדיון הציבורי, והאלימות חדרה אל לב הפוליטיקה האמריקאית. במשך שלוש שנים, עד שסאמנר החלים, מושבו באולם הסנאט נותר ריק כמחאה אילמת כנגד אלימות הדרום. פחות משנתיים לאחר ששב לכהן כסנאטור, ארצות הברית תמצא את עצמה במלחמת אזרחים נוראה שתגבה את חייהם של קרוב למיליון אמריקאים.
האם אירוע כזה יכול לקרות אצלנו? למעשה הוא כבר קרה. חסימת רכבו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר הפרופ' אהרון ברק תוך נאצות וגידופים בידי פעיל ימין בעל עבר פלילי הינו רגע פוליטי בעל משמעות דומה להכאתו של סאמנר. למרות ההבדלים הברורים בין שני המקרים (באחד נשפך דם ואילו השני היה "רק" הטרדה מאיימת), שניהם מסמנים רגע בזמן בו ננטשת השפה הפוליטית של שכנוע ומפנה את מקומה לשפה של הפחדה ואיום על סמלי שלטון באקלים פוליטי של שסע נורא. אולם הדמיון המובהק בין המקרים מתבהר מתוך התגובות אליהם במערכת הפוליטית והציבורית: בשני המקרים, בארצות הברית של המאה ה-19 ובישראל של ימינו, המחנות הפוליטיים והחברה כולה התפצלו ביחס אל התקיפה באופן חד ושאינו ניתן לגישור.
התגובה הציבורית להכאתו של סאמנר חשפה את עומק הקיטוב בארצות הברית. בצפון הוצג סאמנר כקדוש מעונה של חופש הביטוי ושלטון החוק, ותקיפתו הברוטלית נתפסה כהוכחה לכך שהעבדות משחיתה את הדמוקרטיה האמריקאית. בדרום, לעומת זאת, ברוקס שתקף אותו זכה לתמיכה נלהבת והוצג כמי שהגן על כבוד הדרום מפני "עלבון". העיתונים בדרום היללו את התוקף ועשרות אזרחים שלחו לו מקלות חדשים על מנת להחליף את זה שהתנפץ על ראשו של סאמנר. "טוב מאד ברוקס", נכתב בעיתוני הדרום אחרי שפצע את סאמנר אנושות באולם הסנאט, "עשית מה שכל גבר דרומי חולם לעשות"; "סאמנר קיבל את מה שהגיע לו", ו"עשית יותר עבור הדרום מאשר חמישים נאומים". מה שנתפס בצפון כאירוע אלים, טראומטי ומזעזע היה עבור המוני דרומיים אקט משמח של שחרור וגאולת כבוד. הזעזוע בצפון מהאדרתו של ברוקס במדינות הדרום היה עמוק, וחידד בקרב צפוניים רבים את ההכרה שהם אינם עוד בני אותה האומה עם תומכי העבדות הדרומיים. הסירוב של הקונגרס להענישו חיזק את התחושה הכללית שהמערכת הפוליטית הפדרלית חדלה מלתפקד כגורם מלכד ומאחד, והפכה לשדה קרב.
קיומה של מדינת ישראל הקטנה בסביבה עויינת היתה מותנית מאז ומתמיד בסולידריות פנימית ובאמונה שלמרות חילוקי דעות וגישות שונות ישנה בינינו אחדות מטרה: המשך קיומה ושיגשוגה של מדינת ישראל
ואילו אצלנו חסימת רכבו של שופט בדימוס, ניצול שואה בן 89 שהממשלה הנוכחית השתמשה בשירותיו על מנת לייצג אותה בהאג כנגד האשמות בפשעי מלחמה, נושאת משמעות דומה. מדובר במעשה המבטא שסע עמוק ומצביע על תהום פוליטית וגם רגשית המפרידה בין המחנות הפוליטיים. רבים כל כך בציבור הישראלי הזדעזעו לראות את חסימת רכבו של השופט ברק תוך הטחת נאצות וקללות, ולא פחות מכך את הרשתות החברתיות בהן פעילי ימין צהלו על החסימה והתקיפה המילולית של סמל שלטון. תחושת הזעזוע התגברה עוד יותר כשפוליטיקאים המשיכו לחבק (גם פיזית) את החוסם שלדבריהם "הציב מראה" למתנגדיהם. אף חבר קואליציה לא גינה את המעשה.
שחיקת ההסכמה
כמו בארצות הברית של טרום מלחמת האזרחים אנו חווים כרגע תהליכים שעוברים על חברות הנמצאות על מדרון חלקלק, ובעיקרם שחיקה של ההסכמה הבסיסית על כללי המשחק. מלחמות אזרחים אינן מתחילות בוקר אחד בקרבות יריות בין מחנות ניצים אלא כשקבוצות גדולות בחברה מפסיקות להכיר בלגיטימיות של מוסדות המדינה ושל יריביהן הפוליטיים. חברה בריאה יכולה להכיל ויכוח חריף על חלוקת תקציבים, על גבולות או על מדיניות ביטחון; היא מתקשה הרבה יותר להכיל מצב שבו צד אחד רואה במוסדות מרכזיים כמו בית המשפט גוף בלתי לגיטימי ("כנופיית שלטון החוק"), או בראשי מערכת הבטחון כחלק מ"דיפ סטייט".
פרופ' ערן שלוקיומה של מדינת ישראל הקטנה בסביבה עויינת היתה מותנית מאז ומתמיד בסולידריות פנימית ובאמונה שלמרות חילוקי דעות וגישות שונות ישנה בינינו אחדות מטרה: המשך קיומה ושיגשוגה של מדינת ישראל. כששר המשפטים יריב לוין הכריז על "הרפורמה המשטרית" בראשית ינואר 2023 הוא לא רק התניע יוזמת חקיקה רדיקלית לשינוי פני המשטר בישראל. הוא גם האיץ תהליכים הרסניים שעלולים להביא לפירוקה המוחלט של השותפות הישראלית השברירית. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה אבל היא לעיתים מתחרזת. בדיעבד אנו יודעים שהמקל שהוטח בראשו של סאמנר היה הקדמה למלחמה טוטאלית במהלכה אמריקאים יטבחו זה בזה במשך ארבע שנים. "הצבת המראה לשמאל" וחסימת נשיא בית משפט עליון (וכן עיתונאים ואנשי ציבור אחרים) היא תמרור אזהרה בוהק בתהליך פירוקה של החברה הישראלית למחנות ניצים. הנהגה אחראית היתה דואגת לפני הכל לאיחוי ולא לשיסוי, אולם מההנהגה הנוכחית אין מה לצפות. יהיה זה תפקידה של הממשלה הבאה לדאוג להסיט אותנו מהגלישה לתהום מלחמת אזרחים ישראלית.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
