אלו ימים של מינויים חדשים לתפקידי רבני ערים - מתחת לרדאר של הציבור החילוני מתנהל בליץ של ש"ס, בכל רחבי הארץ. ככה זה: בשעה שנציגי הציונות הדתית לקחו על עצמם להתעסק בביטחון, בהתיישבות, במשיחיות ובמלחמה על כיבוש ויישוב רגבי הארץ, הפוליטיקאים של ש"ס דואגים באמת לציבור שלהם ולאנשיהם. למשל, בהשתלטות על מוסדות הרבנות רבת הכח והממון.
כך יצא שבהוד השרון נבחר לאחרונה רב ראשי שהוא ובניו לא משרתים בצבא, אחרי שגבר בהצבעה על רב ציוני דתי ליברלי יותר, שמשלב את הרבנות עם שירות צבאי. העיר החילונית והליברלית הזו, שתושביה הם חלק מהמאבק נגד חוסר השיוויון בנטל, יוצאים להפגנות ודורשים גיוס לכל - קיבלה, הודות לדילים פוליטיים תוצרת ש"ס, רב ראשי שמחנך את תלמידיו לא לשרת בצבא, ואף הצהיר בעבר שלבקש מתלמיד ישיבה להתגייס זה כמו לבקש מטייס אף-16 לקלף תפוחי אדמה.
כשהיה נראה שגם בתל-אביב הולך להיות שידור חוזר של הדבר הזה, נרשם מהלך חריג: סיעות מהקואליציה ומהאופוזיציה - יש עתיד, מרצ וישראל ביתנו - התאחדו והגישו עתירה נגד הגוף הבוחר שמינה שס. זה הצליח, והבחירות התעכבו.
תל-אביב אמורה להיות מגדלור של ערכים ואור רוחני וערכי לישראל כולה, וראוי שתמנה רב שמבטא את ערכיה ואת רוחה
תל-אביב אמורה להיות מגדלור של ערכים ואור רוחני וערכי לישראל כולה, וראוי שתמנה רב שמבטא את ערכיה ואת רוחה. המועמד המוביל כרגע הוא הרב זבדיה כהן, תושב ירושלים נציג ש"ס, שהוא ובניו לא שירתו בצה"ל. מולו מתמודד הרב יצחק בר זאב, סרן בצבא שביצע מאות ימי מילואים, בעל השכלה אקדמית רחבה לצד ההשכלה התורנית - ותושב תל אביב מזה 15 שנה.
אילו תושבי העיר היו מכירים את האופציות - די ברור שהרב בר זאב היה נבחר ברוב גדול. הוא האיש שמתאים לתל-אביב, והוא הרב היחיד שאפשר לדמיין אותו תוקע מזוזה במרכז הגאה, למשל. אבל ליותר מהכל - תל-אביב ראויה לרב ששירת בצהל. אם לא בעיר הזו, אז זה באמת מאבק אבוד. זה איננו מאבק על הלכה, אלא על הנהגה: תל-אביב היא בירת התרבות, הכלכלה, הפתיחות - והאמירה שלה מי יכהן בה כרב ראשי היא לא פחות מאמירה לאומית.
השאלה הגדולה, שהתשובה אליה די מאכזבת כנראה, היא מהי עמדת ראש העיר רון חולדאי וסיעתו. למרבה ההפתעה, הם שותקים. הלחשושים בבניין העירייה מדברים על דיל פוליטי שמבטיח את זכייתו של הרב כהן, כשמנגד סגנית ראש העיר מיטל להבי ממרצ מנסה לנהל מאבק עיקש לנצחונו של הגוש הדתי ציוני. אם חולדאי וסיעתו יבחרו להיות חלק מהכרזה היסטורית שיוצאת מתל-אביב, ולהוביל קו אדום מול הפוליטיזציה של הרבנות תוך שמירה על אופיה האזרחי של תל-אביב, הם יעשו היסטוריה. יש מי שמאוכזב ותמה למה זה עדיין לא קרה.
במקרה הזה, שתיקה היא נקיטת עמדה. תל-אביב יכולה להיות דוגמה או תמרור אזהרה. נאמנה לערכיה או מתבהמת בשיקולים פוליטיים קטנים.
