בימים האחרונים מופצים ברשתות החברתיות פוסטים המתארים מעשי אלימות קשים שלכאורה בוצעו בקורבנות מסוימים, לעיתים תוך ציון שמם, תמונתם ופרטים אינטימיים על נסיבות מותם. חלק מהפרסומים זוכים לאלפי שיתופים בתוך שעות. הם מופצים בידי אנשים המבקשים להציג לעולם את אכזריותם של מחבלי חמאס, לחזק את הלגיטימציה הישראלית ולהבטיח שהפשעים שבוצעו ב־7 באוקטובר לא יוכחשו ולא יישכחו. המטרה מובנת. לעיתים היא גם ראויה. אבל מטרה ראויה אינה הופכת כל אמצעי ללגיטימי.
גם כאשר לפרסום מסוים יש בסיס עובדתי, אין פירוש הדבר שיש לפרסמו בפומבי. וגם כאשר המידע נדמה משכנע, מצולם או מיוחס ל״מקור ביטחוני״, אין בכך כדי להפוך אותו לעובדה מוכחת. המרחק בין אינדיקציה, עדות חלקית, הערכה מקצועית ועובדה שניתן לקבוע בוודאות הוא גדול. ברשתות החברתיות, המרחק הזה נמחק בלחיצת כפתור.
מידע רגיש הופך לסטורי. מורכבות עובדתית הופכת לכותרת. ושמותיהן ופניהן של נשים שנרצחו הופכים לכלי במלחמת תודעה
התוצאה היא שמידע רגיש הופך לסטורי. מורכבות עובדתית הופכת לכותרת. ושמותיהן ופניהן של נשים שנרצחו הופכים לכלי במלחמת תודעה - לעיתים ללא ידיעת משפחותיהן, ובוודאי ללא הסכמתן.
כמי שעוסקת מאז 7 באוקטובר במאבק הבינלאומי להכרה באלימות המינית שבוצעה בטבח ובשבי, אני יודעת עד כמה חשוב להבחין בין מה שידוע, מה שניתן להעריך ומה שלעולם לא נוכל לדעת בוודאות. קיימות עדויות, אינדיקציות וממצאים משמעותיים. הם מחייבים חקירה, תיעוד והכרה. אך לא כל מידע שנאסף בחדרי החקירה, בעדויות מקצועיות או בשיחות עם גורמים המעורבים בתיעוד ראוי להפצה ברשת. להיפך: לעיתים האחריות מחייבת דווקא שתיקה.
גם תיאור שאינו מציין את שמה של קורבן עלול לפגוע. כאשר מפרסמים פרטים על המקום שבו נמצאה גופה, על גילה, על לבושה, על נסיבות מציאתה או על יישוב מסוים, משפחות רבות מתחילות מיד לחשוש: האם מדובר בבת שלנו? באחותנו? באימא שלנו? האם זה פרט שלא סיפרו לנו? האם כולם יודעים משהו שאנחנו איננו יודעים?
(צילום: Shutterstock)
עבור מי שמשתף את הפוסט, מדובר בעוד עדות לזוועה. עבור משפחה שכולה, זו עלולה להיות פתיחה מחודשת של הפצע, גל חדש של חרדה ולעיתים גם חשיפה ציבורית שלא בחרה בה.
באופן דומה, חשוב במיוחד לאפשר לשורדות ולשורדים החיים לספר את סיפורם בעצמם - בזמן שיבחרו, במילים שלהם ובגבולות שהם מציבים. הסיפור שייך להם, לא לדוברים מטעמם, לא לפעילים ולא לצורכי הסברה. גם כאשר הכוונה היא להיאבק למענם, אין להקדים אותם, להשלים עבורם פרטים, לפרש את שתיקתם או להפוך את חווייתם לכלי ציבורי בלי הסכמתם. הזכות לספר כוללת גם את הזכות שלא לספר, לספר רק חלק, לשנות גרסה עם הזמן או לעצור. השבת השליטה על הסיפור היא חלק מהשבת השליטה על החיים.
הפגיעה אינה רק מוסרית. היא גם פוגעת במאבק עצמו. פרסום מוקדם של פרטים רגישים - תמונות, תיאורים גרפיים, שמות - עלול לפגוע ביכולת להשתמש במידע זה בהליכים משפטיים עתידיים. תובעים בינלאומיים, כולל בבית הדין הפלילי בהאג, עשויים לפסול עדויות ש"זוהמו" על ידי הפצה ציבורית לא מבוקרת, או לקבוע שהמידע אינו עומד בסטנדרטים של ראיה קבילה. התיעוד חשוב, אבל הוא חייב להיעשות בדרך שתשמור על ערכו הראייתי ועל כבוד האדם.
טענה לא מבוססת שמופצת כאמת מוחלטת עלולה לשמש בהמשך את מכחישי הטבח. די בפרסום שגוי אחד כדי לאפשר להם לטעון שכל העדויות מפוברקות
בנוסף, טענה לא מבוססת שמופצת כאמת מוחלטת עלולה לשמש בהמשך את מכחישי הטבח. די בפרסום שגוי אחד כדי לאפשר להם לטעון שכל העדויות מפוברקות. מי שמבקש הכרה בינלאומית בפשעים חייב להקפיד במיוחד על דיוק, אימות ושקיפות ביחס למגבלות המידע. אמינות אינה מכשול להסברה; היא התנאי לקיומה.
נדרשים כאן כמה כללים פשוטים: לא לפרסם טענה אישית ורגישה ללא אימות מוצק; לא לזהות קורבן ללא אישור המשפחה; לא להפיץ פרטים שאין בהם צורך ציבורי ברור; להבחין בין ממצא, עדות והערכה; ולשאול לפני כל שיתוף לא רק ״האם זה יעזור לישראל?״, אלא גם ״במי זה עלול לפגוע?״
המאבק על האמת הוא חיוני. העולם אכן התקשה, ולעיתים סירב, להכיר בעדויות לאלימות המינית שבוצעה ב־7 באוקטובר ובשבי. אסור לוותר על המאבק הזה. אבל דווקא משום שהוא חשוב כל כך, אסור לנהל אותו באמצעות שמועות, הגזמות או חשיפת מידע פרטי.
הקורבנות אינן אמצעי להשגת לגיטימציה. משפחותיהן אינן צריכות לשלם את מחיר ההסברה. גם מול הכחשה, אדישות וצביעות בינלאומית, עלינו לשמור על הגבול המוסרי שלנו.
לא בכל מחיר. לא על חשבונן.
עו"ד איילת רזין בית-אור היא מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
