"כל יהודי חולם להגיע לירושלים, ובכל שנה אנחנו אומרים 'לשנה הבאה בירושלים'. זה הרצון הכי טבעי שיש", אומר פיני גלינקביץ', ראש מחלקת עלייה בעיריית ירושלים, בכנס Global Aliyah Live Summit של ynet Global. לדבריו, בעירייה לא יושבים ומחכים שהעולים פשוט יגיעו, אלא עובדים במרץ כדי לשווק להם את ירושלים כעיר נבנית ומתפתחת שמציעה פוטנציאל אדיר.
הריאיון עם פיני גלינקביץ'
(צילום:ליאור שרון, טל אזולאי, טל סער)
ואכן, הנתונים בשטח מדברים בעד עצמם: למרות שמגמות העלייה יודעות עליות ומורדות לאורך השנים, ירושלים נשארת יעד מבוקש. למעלה מ-60 עד 70 אחוזים מהעולים שמגיעים לבירה הם צעירים עד גיל 40, ביניהם משפחות רבות עם ילדים שמשתלבים במערכות החינוך בעיר. 76% מהעולים שמגיעים לירושלים – צעירים, חיילים בודדים ומשפחות – גם בוחרים להישאר בה אחרי שנתיים.
מה בעצם מחפשים העולים החדשים כשהם בוחרים עיר? גלינקביץ' מסמן שני עוגנים מרכזיים: חינוך ותעסוקה. כעיר בירה, ירושלים מציעה מגוון חסר תקדים של למעלה מ-800 בתי ספר מכל הזרמים. "כמעט כל משפחה שמגיעה מתעניינת קודם כל בחינוך. בין אם הם מחפשים לימודי ליבה, זרם חרדי ספציפי או מוסד ייחודי – יש כאן הכל, מה שמאפשר לכל משפחה למצוא את המסגרת המדויקת עבורה".
העוגן השני, כאמור, הוא התעסוקה. ירושלים עוברת בשנים האחרונות מהפכה של ממש, עם בנייה של מעל למיליון מטרים רבועים של שטחי מסחר ותעסוקה בכניסה לעיר. "מי שנכנס היום לירושלים לא יכיר אותה", הוא מתגאה. "ירושלים הפכה לבירת סטארט-אפ. כ-60% מהעולים אלינו הם אקדמאים, והם משתלבים במקצועות שיקפיצו את ירושלים קדימה. מדובר באוכלוסייה חזקה שבוחרת בעיר ומשנה אותה".
אבל המעבר לארץ חדשה לא מסתכם במציאת עבודה ובית ספר. בסופו של דבר, עולה שפגש את נציגי העירייה ביריד בפריז או בניו יורק, צריך עזרה פרקטית ביומיום כשהוא הופך לתושב העיר. כאן נכנסת לתמונה המעטפת הצמודה של עיריית ירושלים, שמתחילה עוד בכנסי העלייה בחו"ל. העירייה הנגישה את שירותיה מבחינה שפתית ותרבותית, והציבה אנשי קשר ייעודיים לעולים בכל האגפים, כולל חינוך ותעסוקה. כדי לעזור לעולים להיקלט בקהילה תומכת, העירייה מלווה אותם צעד אחר צעד – החל מרישום למוסדות, דרך ביקור בבנק ובמשרד הפנים, ועד לחיבור חברתי נכון בשכונה.
היתרון הגדול ביותר של ירושלים, לדברי גלינקביץ', הוא הפריסה השכונתית: בכל מינהל קהילתי יושב מנהל מוקד קליטה. "העולה לא לבד בשום מצב. הוא יכול ממש לרדת בנעלי בית למינהל הקהילתי ולפגוש את רכז הקליטה שלו לקבלת עזרה, או פשוט להרים טלפון ולשלוח וואטסאפ לפרויקטור שמלווה אותו עוד מהיריד בחו"ל".
כששואלים אותו איך משכנעים עולה להגיע דווקא לירושלים, התשובה שלו טמונה ביחס האישי. "אנחנו קולטים אותך אישית, נמצאים איתך לאורך כל הדרך ודואגים לך. המסר שלנו ברור: ירושלים מחכה לך. זה לא שאתה עול עלינו, או שמדובר בעלייה מתוך בריחה - אנחנו בוחרים בך ורוצים אותך כאן".
"מרגישים חלק מעם ישראל"
"האתגר המשותף לכל העולים הוא בניית רשת חברתית חדשה, והידיעה למי לפנות כשיש בעיה", מסבירה אריאל, מנהלת תחום עולים במינהל הקהילתי בקעה בירושלים. לדבריה, עיריית ירושלים מפעילה כיום לא פחות מ-20 מרכזי סיוע לעולים בכל רחבי העיר. המרכזים הללו לא מסתפקים בתמיכה רק מיד לאחר הנחיתה בארץ, אלא מלווים את העולים במהלך 10 השנים הראשונות שלהם בישראל. "הגישה הזו מבינה שעלייה היא לא אירוע נקודתי", היא מוסיפה, "ותמיד יש מישהו קרוב לבית שיכול לעזור להם".
עם העולים בירושלים
עבור גליה צייג, שעלתה מקנדה לפני חמש שנים והקימה את המיזם הקולינרי Jerusalem Tastebuds, המעבר לישראל דרש ביסוס מקצועי במדינה חדשה. היא מספרת כי אריאל והמינהל הקהילתי בבקעה סייעו לה משמעותית בתקופה מאתגרת בעסק: "אריאל עזרה לי המון והעלתה רעיונות לקידום העסק שבכלל לא חשבתי עליהם".
ואז הגיע 7 באוקטובר. התיירות הנכנסת נעצרה, וגליה מצאה את עצמה מנסה להחזיק עסק חי בתקופת מלחמה. הקהילה שבנתה בירושלים הפכה לגלגל ההצלה שלה, אך התמיכה עבדה לשני הכיוונים. גליה החלה לבשל לחיילים, פתחה קבוצת וואטסאפ לנשות השכונה שצמחה לכ-100 חברות, וגייסה אותן למאמץ. "היה מדהים לראות באיזו מהירות כולם הגיבו ורצו לעזור", היא משתפת. "עבור מישהי שהרגישה שאין לה הרבה 'חיים' באותו רגע, לדעת שיש מי ששומר עליך – זה היה גלגל הצלה".
גם עבור לוי סימון, מורה דרך שעלה לירושלים עם משפחתו לפני תשע שנים, ההיבטים הפשוטים ביותר של חיי היומיום היו עלולים להפוך למורכבים בשפה ובמדינה חדשה. כמו גליה, לוי נשען על המעטפת הקהילתית כדי לבסס את חייו המקצועיים והאישיים סביב העיר שבחר לקרוא לה בית, בפרט בתחום מאתגר כמו תיירות.
המלחמה הציפה עבור עולים רבים את השאלה המוכרת מהמשפחות והחברים שנשארו בחו"ל: למה להישאר? התשובה של העולים בירושלים ברורה וחד-משמעית. "הרבה אנשים שואלים אותי איך אפשר להישאר בישראל עם המלחמה, ואם אני לא רוצה לחזור", אומרת גליה. "התשובה היא ממש לא. התחושה היא הפוכה – אנחנו רוצים להיות כאן ולתרום. אנחנו מרגישים חיבור חזק לעם ישראל".
השתלבות מוצלחת לא קורית ביום בו נוחתים בנתב"ג; היא נבנית דרך בתי ספר, מקומות עבודה, מינהלים קהילתיים ועזרה הדדית. עבור העולים שבחרו בירושלים, העלייה היא רק הרגע שבו הגיעו לעיר. הפיכתה של ירושלים לבית, זה כל מה שקורה אחר כך – והם ממש לא צריכים לעשות את זה לבד.
