בזמן שישראל נתפסת בעולם כחולת צרעת שרק הולכת ומתאהבת בנגעים שמתפשטים לה בכל הגוף, נמצאה נחמה מקומית בדמותה הביזארית ואף הפתטית של גרטה טונברג. המשט לעזה שבו השתתפה האקטיביסטית השבדית המפורסמת תפס כותרות רבות ונטרולו הוצג כהישג מדיני ומבצעי, אשר לווה גם בפסטיבל יח"צ למטרות פנים בהובלת הטרול שמאייש את לשכת שר הביטחון.
למעשה, נדמה כי העיסוק האובססיבי בגרטה, שהוא ביחס הפוך לחשיבותה בהקשר של מלחמה נטולת קונצנזוס, הקיפאון בשיחות להפסקת האש והחזרת החטופים, השחיקה האדירה עד כדי התחרפנות של הלוחמים, התגברות האיום האיראני, פשיעה משתוללת ועוד טריליון ואחת צרות, הוא מין דרך משונה לפצות על קיץ שחון בסלבריטאים: אומנם קייטלין ג'נר תכבד בנוכחותה את מצעד הגאווה – הא לך, אבי מעוז! – אבל חוץ ממנה, ישראל של 2025 היא מקום שבו יש אבק ואין כוכבים.
והינה באה גרטה, שלא ברור אם היא אנטישמית, שונאת ישראל, חסרת מושג או הכול ביחד. ובאדיבותה הרבה – בכל זאת, שבדית – העניקה לישראל כ"ץ את הרואין היח"צ שהוא מזריק כמו אחרוני הנרקומנים של דרך בגין בת"א, לתקשורת הישראלית את הפנים שמעוררות עניין ולרוב הציבור את ההזדמנות לקיים את פולחן של הסלידה והעלבון. וכך, ממש בדומה לביקור של סלב בישראל, כל צעד של גרטה הוא אירוע בפני עצמו: עגנה בנמל, הוכנסה למעצר, נאלצה לצפות ב"סרטון הזוועות", קיבלה סנדוויץ' עם בשר, ממתינה למטוס, עולה למטוס, המריאה עם המטוס. נמתין לשמוע מה אכלה בטיסה ובאיזה סרט בחרה לצפות.
ככל שגרטה סומנה יותר ויותר כדמות מרכזית, שיש חשיבות אסטרטגית בלהבהיר לה כמה היא איומה, כך הבדיחה שהיא המשט הזה הפכה לפרודיה על מדינה שאשכרה מאמינה בפעולות בנוסח "התפוז המכני" ועוד חושבת שזה יקנה לה נקודות מחוץ לבועה הישראלית
אולם התוצאה היא הפוכה: ככל שגרטה סומנה יותר ויותר כדמות מרכזית, שיש חשיבות אסטרטגית בלהבהיר לה כמה היא איומה, כך הבדיחה שהיא המשט הזה הפכה לפרודיה על מדינה שאשכרה מאמינה בפעולות בנוסח "התפוז המכני" ועוד חושבת שזה יקנה לה נקודות מחוץ לבועה הישראלית (ואפילו בתוכה זה לא בדיוק קונצנזוס). במקום לטפל בכל מה שצריך לטפל מבחינה ביטחונית ואזרחית ולדפדף את המטרד הזה הלאה במינימום נזק, מנצלים אותו לטובת תצוגה אור-קולית מגוחכת, שבה השר כ"ץ משחק אותה רמבו הסברה בעורף האויב בזמן שמחוץ לישראל משדרים בלופים את מראות הכאוס ממוקדי חלוקת הסיוע ההומניטרי.
עינב שיףואולי זאת מטפורה לא רעה למצב התודעתי של ישראל ביחס למלחמה: יותר ממה שהמשט בא לשבור את המצור על עזה, הוא ניסה לסדוק את החומה הישראלית שהוקמה משום שמרבית הציבור לא רוצה לשמוע ולא מעוניין לדעת מה מתחולל ברצועה אחרי 20 חודשים של מלחמה ברוטלית והבטחות גרנדיוזיות. בהתאם, התגובה הישראלית היא שילוב מפואר בין הסחת הדעת לגניבתה: עזבו את מתן אנגרסט, הדחיקו את יצירתו של דור פוסט-טראומטי, תשכחו מהמתים, הפצועים, המעונים. ראיתם איך תקענו לגרטה? הינה ניצחון מוחלט.
