לאזעקה שהחרידה את המרחב הישראלי ב-3 לפנות בוקר של יום שישי לא היה שום תפקיד מעשי: היא לא הזהירה מפני ירי טילים מתימן ולא מפני חדירת כלי טיס בלתי מאוישים. זה היה מסר חד ואלים באזור חד ואלים על הווה, ואולי גם עתיד קרוב ורחוק שיהיו חדים ואלימים.
ואולי לא הייתה ברירה אחרת ועכשיו צריך לקחת נשימה ארוכה ועמוקה כדי שבעתיד הריאות לא יתפוצצו ויקחו איתן את כל הגוף. אבל את השהות הבלתי נגמרת במרחב של בהלה ופחד, במציאות שבה אין בתי ספר ותפילות, הפגנות ומופעי תרבות, שהם למעשה סגר, אי אפשר לפטור בלא כלום, גם אם התחושה שעולה מצפייה ברוב שידורי הטלוויזיה של פעמי משיח וציווי כמעט נוזפני "לגלות חוסן" משום שלפנינו "ימים ארוכים ומורכבים". לא, כי כל השנתיים האחרונות היו ריטריט ויפסאנה.
ולכן בזמן הפער הבלתי נסבל בין אמירות "לא צריך להיכנס לאופוריה" לבין, ובכן, אופוריה, הראש והלב נודדים למאות אלפי האנשים, ואולי יותר, שקמו ב-3 בלילה והבינו מיד שהם נכנסים לעוד לופ בתוך לופ של חרדה, סכנה וטירוף; למשפחות החטופים שהבינו שהילדים שלהם ימשיכו להיות פיון שבו מדווחים על "התקדמות משמעותית" ובדיעבד מגלים שהראש נמצא כל כך רחוק מהגוף המרוסק של מתן אנגרסט ואלון אהל; למשפחות שנחרבות כי לצבא נגמרו הלוחמים ובמקום לסגור חזית פותחים עוד אחת; לילדים שהיציבות היחידה בחייהם היא הבלתי יציבות של המלחמה.
גם הצבא כשל מספיק כדי שמותר יהיה להטיל ספק ולשאול שאלות קשות על מה שקורה גם אחרי מכת פתיחה מפוארת: גם דן חלוץ, אמר לראש הממשלה אהוד אולמרט "ניצחנו את המלחמה" אחרי הלילה הראשון של מלחמת לבנון השנייה
ונדמה שהטראגי מכל, הוא שעבור רבים ורבות שדואגים לישראל לא פחות מכל פאנליסט מבושם באולפן זחוח, השאלה האם נלקחו בחשבון כל הנתונים הנ"ל, שמייצגים את היכולת הבסיסית לקיים חיים, נלקחו לא נענית ב"אין ספק" מהדהד. גם אם הייתה זאת הצלחה מסחררת, היא לא מוחקת (או לפחות לא אמורה למחוק) שנתיים של חוסר אמון בהנהגה, בשיקולים שלה ובטח שלא ביכולות האסטרטגיות שלה, כפי שניתן להבין אחרי יותר מ-615 ימים של מלחמה בעזה. רק לפני מספר שבועות התעלם ראש הממשלה משאלה על דחיית הבחירות במקרה של המשך המלחמה. עכשיו יש מלחמה חדשה לדאוג בגללה.
גם הצבא כשל מספיק כדי שמותר יהיה להטיל ספק ולשאול שאלות קשות על מה שקורה גם אחרי מכת פתיחה מפוארת: גם דן חלוץ, אמר לראש הממשלה אהוד אולמרט "ניצחנו את המלחמה" אחרי הלילה הראשון של מלחמת לבנון השנייה. החמיצות נשארה בפה עוד שנים ארוכות, שבהן גם חיזבאללה התאושש.
עינב שיףמן הסתם, בתום חצי יממה אף אחד לא יודע איך זה ייגמר, כשם שמעטים באמת העריכו שזה יתחיל. דווקא בגלל זה, צריך לדבר ומהר גם במילים שאינן "וואו", כי הפחד שהתחיל ב-3 לפנות בוקר לא נעלם עם הכור בנתנז.
