שילוט חוצות ענק, דיוקן פנים מרוטש היטב, וסיסמה קליטה בת שתי מילים. זה כל מה שנותר ממערכות הבחירות בישראל. הציבור הישראלי התרגל להצביע ל"ראש המפלגה" – בין אם זה נתניהו, בנט, ליברמן, איזנקוט, גולן או עבאס. הבוחרים מתייחסים לקלפי כאל זירת קרב בין גלדיאטורים, שבה המנצח לוקח הכל, תוך התעלמות מוחלטת מהשאלה הקריטית ביותר: מי האנשים שיושבים מאחוריו ברכב?
(צילום: אלכס קולומויסקי, ilia YEFIMOVICH / AFP, יאיר שגיא)
הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו עוברת תהליך מסוכן של "נשיאותיזציה". אנו מנהלים פולחן אישיות סביב מנהיג אחד, ושוכחים שביום שאחרי הבחירות, המנהיג הזה לא יוכל לנהל לבדו מדינה שלמה. מי יהיו שרי האוצר והכלכלה שיכריעו נושאים עיקריים לעתיד המשק, כמו לאן יופנו כספי תקציב המדינה, כיצד תיאבק הממשלה ביוקר המחיה ומה יהיו המיסים החדשים שייגבו מאיתנו?
מי יכהן כשר הביטחון ויקבל החלטות הרות גורל על חייהם של לוחמים וכמה חיילים ולאיזו תקופה יגויסו? מי יוביל את משרד החוץ בעולם עוין, מי יהיה שר הרווחה שיטפל בעניי הארץ המתרבים ומי יטפל בכשלים המבניים של משרד התחבורה והפקקים האינסופיים?
אבסורד במסווה של הליך דמוקרטי
המצב הנוכחי הוא אבסורד במסווה של הליך דמוקרטי. אזרחים חותמים על "צ'ק פתוח" למנהיג המפלגה, מבלי להכיר אפילו שלושה שמות, במקרה הטוב, מרשימת המועמדים שלו לכנסת. חברי הכנסת הללו הם אלו שיישבו בוועדות, אלה שיחוקקו חוקים, ואלה שייקבעו את התקציבים שמשפיעים על החינוך של ילדינו והבריאות של הורינו.
בבחירות צריך לדעת לא רק מי הוא ראש הרשימה אלא מי הם מועמדיה לתפקידים הבכירים
פוליטיקאי, מוכשר ככל שיהיה, אינו קוסם. הוא תלוי באיכות, ביושרה ובידע המקצועי של חברי הנבחרת שלו. הצבעה עיוורת שמבוססת על הערצה או שנאה לאדם יחיד או לקהילה שלמה היא ויתור מרצון על כוחנו כבוחרים תבוניים.
כדי לפתור את העיוות המבני הזה, הגיעה העת לתבוע מהמפלגות שינוי תפיסתי עמוק: הקמת ממשלת צללים רשמית לפני יום הבוחר. מדוע שהמפלגות לא יודיעו מראש מי הם המועמדים המובילים שלהן לתיקים הבכירים? הימור לא פרוע: ל-90% מהבוחרים אין שום מושג מי הוא המועמד השני ברשימה לכנסת שלה הוא מתכוון להצביע.
זכותו של הציבור לדעת מי מיועד להיות שר הביטחון של נפתלי בנט או גדי איזנקוט, ומי ינהל את הכלכלה מטעם בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן או יאיר גולן. הצגת ממשלת צללים תאלץ את המפלגות להציב אנשי מקצוע ראויים ולא רק "קבלני קולות" או נאמנים פוליטיים שחובשים את ספסלי הכנסת כבובות על חוט, מה שבעצם קרה בכנסת הנוכחית.
גד ליאור צילום: מלני פנטוןהמפלגות נמנעות מכך בכוונה, כדי לשמור על גמישות פוליטית מוחלטת ולחלק ג'ובים כאתנן במהלך המשא ומתן הקואליציוני המורכב ולעיתים מושחת ורקוב, כמו בכל העשורים האחרונים. אך האינטרס הציבורי הפוך לחלוטין. דרישה שקופה כזו תעלה את רף הדיון הפוליטי מרדידות תקשורתית לעיסוק מהותי בתוכן ובאיוש התפקידים החשובים ביותר במדינה.
האחריות מוטלת עלינו, הבוחרים. אסור לנו להסתפק בשמו של המוביל. עלינו לגלות עניין, לחקור ולדרוש תשובות ברורות לגבי הרשימה כולה ומי יהיה מיועד לאיזה תפקיד עתידי. בבחירות הבאות, אל תשאלו רק "מי יוביל", אלא תשאלו מי הולכים אתו ולאן בדיוק. רק כך נחזיר למערכת הפוליטית את האחריות, המקצועיות והכבוד הראויים לה.
