כנראה שיגאל אלון המנוח לא הכיר את התיאוריה המבריקה של ג'וזף אוברטון, שהיה סה"כ בן עשרים כשאלון הלך לעולמו. אבל אין ספק שאם מפקד הפלמ"ח והמצביא הדגול לשעבר, היה צופה בהצהרה של טראמפ השבוע, הוא היה אומר שהאיש שהמציא את אחד המודלים הפשוטים והגאוניים במדעי המדינה, ראוי לכול המחמאות.
1 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במסיבת העיתונאים בבית הלבן
(צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)
המודל של ג'וזף אוברטון שנקרא "חלון אוברטון" אומר את הדבר הבא:
קיים טווח רעיונות, להלן "חלון אוברטון", שמתאר את ספקטרום הנורמות המקובלות במרחב ובשיח הציבורי בזמן נתון.
בישראל הספרטנית של שנות ה-50 אישה שהייתה חולצת שד כדי להיניק את תינוקה בספסל ציבורי באמצע הרחוב, הייתה מוצאת את עצמה במעצר. כיום, אף אחד לא מסובב אליה את הראש.
אם הייתם מספרים לגיי שחי בארץ בשנות ה-80 שבעוד שלושים שנה, ישב על כיסא יו"ר הכנסת הומו מוצהר, שמחזיק יחד עם בן זוגו שני ילדים שנולדו בתהליך פונדקאות, הוא היה אומר לכם שיצאתם מדעתכם.
כנ"ל לגבי פוליטיקה. היתכנות פוליטית של רעיון, טען אוברטון, תלויה בעיקר בשאלה האם הוא נופל בתוך טווח הקבלה של אותה תקופה. במילים אחרות, האם הוא נמצא בתוך החלון?
מישהו הזיז לנו את החלון
הסכנה, טען אוברטון, שלפעמים אנחנו לא שמים לב שמישהו הזיז לנו את החלון, שישנם גורמים רבי עוצמה, זגגים אינטרסנטיים ורבי כוח, כדוגמת פוליטיקאים או אליטות, שברצותם מרחיבים את החלון וברצותם מכווצים אותו. והכול באמצעות תכנון מראש ומניפולציות על התודעה שלנו - מהשלב הבלתי מתקבל על הדעת מבחינה חברתית, ועד השלב של מדיניות ממשלתית.
השינוי מתחולל בצעדים קטנים, כמו ההבדל בין להכניס את היד למים רותחים, לבין להכניס אותם למים פושרים, ואז להעלות את הטמפרטורה לאט לאט, מבלי שנשים לב.
אוברטון הציע שישה שלבים של קבלת רעיונות ציבוריים: בלתי נתפס, רדיקלי, מקובל, הגיוני, פופולרי, מדיניות.
ולמה נזכרתי בג'וזף אוברטון? בגלל שני רעיונות גדולים שיצאו ונכנסו לפרקים מהחלון שלו בחמישים השנים האחרונות.
בראשית שנות ה-70 טבע לובה אליאב המנוח את המשפט האלמותי, שהרג מאז הרבה אנשים: "שתי מדינות לשני עמים".
אליאב היה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. באותו זמן, בקרב רוב השמאל הישראלי, רעיון המדינה הפלסטינית היה רעיון רדיקלי, הרחק מחוץ לחלון אוברטון. המקסימום שהשמאל הסכים להכניס לחלון אוברטון - וגם רק כעבור עשור - היה להעניק לפלסטינים אוטונומיה בתנאים מגבילים.
לעומת זאת, בערך באותו זמן, רעיון אחר התבסס בצנתרום של הצנתרום של חלון אוברטון.
"רצועת עזה תהיה חלק בלתי נפרד מישראל על תושביה הקבועים. חיבורה הרשמי לישראל יהיה רק לאחר שפליטי הרצועה ישוקמו מחוצה לה, עד אז יהיה לרצועה מעמד של אזור כיבוש". את המשפט הנ"ל אמר יגאל אלון מיודענו
"רצועת עזה תהיה חלק בלתי נפרד מישראל על תושביה הקבועים. חיבורה הרשמי לישראל יהיה רק לאחר שפליטי הרצועה ישוקמו מחוצה לה, עד אז יהיה לרצועה מעמד של אזור כיבוש".
את המשפט הנ"ל אמר יגאל אלון מיודענו, במסגרת "תוכנית אלון", אותה הוא גיבש לאחר מלחמת ששת הימים.
אלון לא היה היחיד. גם מוטה גור, אז מפקד הרצועה, דיבר בזהירות על מציאות שכיום מוכרת בתואר "טרנספר מרצון".
החרה החזיק אחריהם משה דיין, שהוביל תכנית לימודים מצרית ברצועה זאת, במטרה לעודד צעירים עזתים להגר למצרים, "כי רצועת עזה היא מקום שצריכים להוציא ממנו אנשים", במילותיו של דיין.
והנה, חלפו להם שני עשורים וזגגים חדשים הגיעו לשכונה. בשנות ה-90 רעיון הטרנספר הפך לאחד מקורבנות השלום, או יותר נכון מחנה השלום, שהשליך אותו קיבינימט מחוץ לחלון אוברטון. מאז, הוא השתייך בעיקר לימין הסהרורי בואכה כהנא. לעומת זאת, מי שזכה לקבלת פנים מפוארת למרכז החלון, היה רעיון המדינה הפלסטינית, שבהמשך התפוצץ לנו בפנים, תרתי משמע.
כל זה היה נכון עד לפני שנה וארבעה חודשים. אם מישהו בשמאל היה מציע ב-6 באוקטובר לעודד הגירה מרצון לתושבי עזה היו מאשפזים אותו בגהה. לא חלף חודש ורם בן ברק, לא איש ימין, גיבש הצעה לעודד הגירה מרצון מעזה, יחד עם דני דנון מהליכוד.
אושי דרמןזו הייתה ההצרחה האוברטונית המהירה בהיסטוריה. תוך כמה שעות איומות ומסויטות רעיון המדינה הפלסטינית הושלך בבוטות מחלון אוברטון, ורעיון הטרנספר חזר אליו בגאון.
כשצפיתי בהצהרה של טראמפ פתאום זה הרגיש לי הגיוני. משהו שיכול להפוך למדיניות – השלב האחרון בחלון אוברטון.
השאלה עכשיו היא האם חלון אוברטון העדכני שיצר טראמפ יהיה גם חלון הזדמנויות למזרח תיכון חדש, או שבעתיד יגיע לשכונה זגג חדש וישליך גם אותו לפח האשפה של ההיסטוריה?
אושי דרמן הוא כתב i24
