לא מעט מדברים על גבורת הטייסים של חיל האוויר, ועל כך שהשיגו תוך פחות מ-24 שעות עליונות אווירית בשמי איראן, תוך שהם מבצעים טיסות הלוך וחזור ממדינת אויב ומטילים חימושים במאות מטרות כמעט באין מפריע. כל זאת לא היה קורה ללא הצוותים הטכניים של חיל האוויר, אלו שמקבלים את המטוסים לשלוש שעות בלבד, מחמשים, בודקים, מתדלקים ומתספקים אותם מחדש.
אחת מהמפקדות שאחראית על העניין הלוגיסטי המורכב היא רס"ן ד' בת ה-34, מפקדת גף טכני בטייסת 106 "חוד החנית" בחיל האוויר. במסגרת תפקידה היא מכינה יחד עם חיילה את המטוסים, ממש כמו מפעל בסרט נע מגיחה לגיחה. "ההכנות סביב המבצע עסקו בעיקר במסקנות של 'עם כלביא'. זה לא דומה, נערכו למשהו עצים יותר", שיתפה.
רס"ן ד' הוסיפה כי "במהלך כל הימים ידענו שזה הולך להתרחש, והיה צריך לשמור על מידור גבוה. מצד אחד שידרתי שגרה ומצד שני עשינו פעולות של חירום. זה בהחלט אתגר למול אנשים שאני מפקדת עליהם, למול המשפחה. אין לי איך להגיד להם מה לעשות. התקופה האחרונה הייתה מאוד אינטנסיבית - תחזקנו את המטוסים כי לא ידענו מתי זה יגיע ועשינו להם טיפולים".
לדבריה, "הערבוב של השגרה והחירום יצר מצבים מוזרים. למשל, קיבלנו טייסים שרק עכשיו סיימו קורס טיס. בשגרה הם אמורים לטוס בלי הפסקה על המטוסים, אבל בפועל עשינו להם רק היכרות עם המטוסים, התאמות כאלה, כי היינו צריכים להכין את המטוסים".
עם פרוץ המלחמה סיפרה רס"ן ד', נשואה ואם לשני ילדים קטנים, כי משפחתה הייתה צריכה להתפנות מהבסיס שבו היא גרה. "בבוקר יום שבת ארזתי לילדים שלי ולבעלי תיק והם עלו על הרכב ונסעו מפה. אני לא רואה את הילדים, וזה קשה ממש, אבל הם עושים סרטוני וידאו והם מורגלים לסיטואציה. הם יודעים מה אמא עושה. הגדול שלי אמר לי לפני שהם נסעו: 'אמא, יש מלחמה, הולכים להילחם ברעים'", סיפרה.
רס"ן ד' שיתפה גם כי השוני הגדול בין מבצע "עם כלביא" למבצע "שאגת הארי" הוא העצימות והדחיפות. יחד עם תחושת השליחות היה גם חשש שלא יעמדו בקצב שנדרש מהם. "החשש היחיד הוא שיהיה הרבה ירי, יותר מפעם קודמת, וזה פחות קורה", הסבירה. "לגבי העבודה עצמה, היא הרבה יותר אינטנסיבית".
"אני כל הזמן במקום של תכנון לטיסות הבאות. עכשיו המריאו מטוסים ויש לי יותר משלוש שעות להתכונן לגיחה הבאה", הוסיפה. "אני מתכננת את החימושים הבאים שצריכים להגיע. ב'עם כלביא' היו הפסקות יותר גדולות בין מטסים. עכשיו הטייסים עושים הרבה יותר גיחות, אין עצירה, בקושי נחים. הם חוזרים מגיחה, נחים שעתיים-שלוש, אוכלים ועולים לגיחה הבאה. אנחנו מתנהלים במשמרות, ובזכות אנשי המילואים - שהם עמוד תווך שמקל עלינו - אנחנו עומדים במשימות".
עוד אמרה רס"ן ד' כי "כשמטוס חוזר מגיחה זה עובד ממש כמו מפעל: מספקים את החימושים לדירים התת-קרקעיים, והם מחכים למטוסים. לאחר מכן מבצעים בדיקות ומוסרים את המטוס לטייס. הטכנאי שביצע בדיקה למטוס ובדק מנועים מסמן באגודל 'הכול שמיש' לטייס, הם מסתכלים אחד על השני. הטכנאי מצביע והטייס משחרר אותו, ואז הוא ממריא בחזרה. אני מאמינה, אגב, שלמטוס יש קארמה - כשהוא יודע שהוא במשימה הוא לא מרשה לעצמו להתעייף ולצבור תקלות".
בימים אלו שבהם יש שיח על שירות נשים בצה"ל, בלחימה ניתן לראות שיש עשרות רבות של נשים שנותנות מענה קריטי להצלחת המשימה. "אני מרגישה גאווה. מה שאנחנו עושים כאן זה לדורות הבאים, שנוכל להושיב על הברכיים את הנכדים והילדים שלנו, כדי להתקיים עם אפס איומים על מדינת ישראל. זו שליחות", סיכמה.
