ריף ילד שלי, סליחה. לא בגלל השכול, עם השכול אני לומד לחיות בכאב. בגעגוע. בדממה.
לא ביקשתי שאף אחד ימות במקומך, ריף. אני לא איש של פוליטיקה ולא של סיסמאות. אני אבא של זואי ושלך ריף.
אי אפשר לעמוד מול קבר של ילד בן עשרים, הבן שלי, ולהסביר למה דווקא ממנו היה מותר לבקש הכול ומאחרים אסור לבקש אפילו להתייצב.
מה זו האדישות הקשה הזאת כלפי מי שנושאים על גבם את קיומה של המדינה שלנו? ריף לא שאל את עצמו אם זה נוח. הוא לא שאל אם מישהו אחר יעשה את זה במקומו.
"עשו את זה לפניי, ויעשו את זה אחריי" הוא כתב. הוא פשוט הלך בפחד גדול מהמוות והוא לא חזר.
מאז אותו יום ארור, ובמיוחד בימים האחרונים, אני מסתכל סביב ורואה יותר מדי אנשים שמבקשים שהחובה הזאת תמשיך להיות של אחרים.
שאחרים יתגייסו.
שאחרים יילחמו.
שאחרים ייפצעו.
שאחרים ייקברו.
ריף הרוש
חלק ממשפחתנו הקרובה ביותר הם שומרי מצוות. לא כיפות סרוגות. כיפות שחורות. שני הבנים הגדולים התגייסו, שירתו שלוש שנים והשתחררו.
מדינה שמבקשת פעם אחר פעם מאותם צעירים לסכן את חייהם, ובו בזמן משלימה עם כך שאחרים אינם נדרשים אפילו להתייצב מאבדת משהו עמוק בערכים, בחברה
הבן הבא מתגייס בקרוב ליחידה קרבית.
אפשר גם אחרת.
אפשר להאמין, להתפלל, לשמור מצוות, להתגייס, לשרת, לחלוק בנטל, להיות חלק מהמדינה.
עבורי, מדינה שמבקשת פעם אחר פעם מאותם צעירים לסכן את חייהם, ובו בזמן משלימה עם כך שאחרים אינם נדרשים אפילו להתייצב מאבדת משהו עמוק בערכים, בחברה.
איך אפשר לדבר על אחדות כשאין שותפות? איך אפשר לדבר על זכויות בלי לדבר גם על חובות? ריף ועוד 963 חיילות וחיילים, כבר שילמו את המחיר הכבד ביותר.
סליחה, ריף, אני מתבייש.
אבא
