במשך חודשים ליווינו את המאבק של משפחת סרגיינקו לקבל הכרה כמשפחה שכולה. כעת, שבעה חודשים אחרי שאב המשפחה ולד שם קץ לחייו אחרי שירות מילואים, הכיר משרד הביטחון בבקשת המשפחה, והיא תקבל את המעטפת והתמיכה לה היא זכאית.
ולד (ולדיסלב) סרגיינקו נולד באוקראינה. בגיל 20 הוא עלה ארצה, ואחרי שנה התגייס כחייל בודד לחטיבת הצנחנים. "הוא היה גאה בשירות בצה"ל, והרגיש שהוא עושה משהו חשוב עם ערך. זה היה חלק מהזהות שלו", סיפרה אחותו לונה בריאיון בחודש מרץ. כשהשתחרר הכיר ולד את זוגתו אנה, אם לשני ילדים, והתגורר איתם ביפו. ביוני 2023 הגשים את חלומו להקים משפחה, כשנולד בנם אביאל. אחרי ארבעה חודשים המלחמה פרצה. ולד קיבל צו 8 והתייצב לשירות מילואים.
ב-19 ביוני 2024, אחרי 209 ימים רצופים במילואים, ולד שוחרר הביתה ומשפחתו זיהתה שינוי בהתנגותו. "הוא התלונן על קושי להירדם ולהתרכז, התחילו לו התפרצויות זעם והוא היה חסר סבלנות כלפי אשתו והילדים. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר ושיתף פעולה בניסיון להבין מה הסיבה ולטפל, אבל כמו הרבה לוחמים אחרים הוא לא ידע לקשר בין מה שקרה בשירות להתנהגות שלו", שיתפה אז לונה.
חודש לאחר מכן, ב-25 ביולי, פנתה לונה למשרד הביטחון במטרה לקבל מעטפת טיפולית עבור אחיה. כשהמענה לא הגיע, והיא הבינה שהמצב אקוטי, היא קבעה עבור אחיה טיפול פסיכיאטרי פרטי. למרות מצבו הנפשי המורכב ולד בחר לחזור למילואים באוקטובר האחרון, כשקיבל שוב צו 8. אלא שאז הוא לא יכול היה לשאת יותר את ההתמודדות הקשה. ב-13 בנובמבר הוא שם קץ לחייו מחוץ לבסיס שבו שירת. הוא היה בן 31 במותו.
ולד הוכר כחלל צה"ל, ונקבר בקריית שאול בלוויה צבאית. אלא שאז, אחרי הניסיון של המשפחה לקבל עבור ולד טיפול הולם עוד בחייו במטרה למנוע את התוצאה הטרגית – נאלצה המשפחה להיאבק שוב, הפעם בהכרתה כמשפחה שכולה מול משרד הביטחון.
לפני כשבועיים, אחרי שבעה חודשים של מאבק, הכיר משרד הביטחון באופן לא רשמי במשפחת סרגיינקו כמשפחה שכולה. רק אתמול (שלישי) התקיימה פגישה בין האם והאחות השכולות לבין גורמי הרווחה, במטרה להסדיר מולן את המעטפת הכלכלית והתמיכה שיקבלו. בשבוע הבא צפויה להתקיים שיחה גם עם אלמנתו ואם בנו של ולד.
לונה שיתפתה את ynet בתחושותיה בעקבות ההחלטה ואמרה: ״נעשה צדק. אני שמחה על זה שהכירו בנו כמשפחה שכולה. לי אישית זה מביא המון נחת, ירדה לי אבן ענקית מהלב ומהגב. עכשיו אמא שלי, אלמנתו של ולד והילדים יקבלו מעטפת של הדברים הבסיסיים שם זקוקים לו. זה יאפשר להן להצליח קצת לנשום לרווחה".
לונה מאמינה שהסיפור של אחיה הוא אחד מבין סיפורים רבים של פגועי נפש שהמדינה והחברה צריכות להכיר בהם. ״יש תפיסה שאם אדם חוזר מהקרב עם פגיעה פיזית, ואיבד רגל או יד, אז הסממן המוחשי מקל עלינו לתפוס את הפגיעה והנזק. אבל פגיעה נפשית זה משהו שאנחנו לא מצליחים עדיין לתפוס ולקבל ברגע האמת. עצם ההכרה בוולד כחלק מקורבנות המלחמה זו אמירה חשובה שלצערי הגיעה רק אחרי מאבק ממושך שלנו כמשפחה שכולה, במקביל להתמודדות עם הכאב והגעגוע".
״מלחמה כזו מתמשכת מביאה את הלוחמים למצבים כאלו. אני שומעת על עוד ועוד מקרים של התאבדויות בצה״ל. זו התמודדות שאנחנו כחברה חייבים להיות ערים לה - יש פגיעות נפשיות שלא פחות קשות מפגיעה פיזית, שעלולות להוביל גם לתוצאה טרגית כמו האסון האישי שלנו״.
לסיכום הוסיפה לונה: ״אני יודעת שהמאבק שלנו לא היה צולח לולא האנשים שליוו אותנו לאורך הדרך - החברים של ולד, חברי הכנסת והעמותות שנרתמו לסייע, והמעקב שלכם בתקשורת. אני מקווה שהמקרה שלנו ייתן הזדמנות למשפחות אחרות, שלא יצטרכו להיאבק על מה שמגיע להן, אלא יקבלו את המעטפת והתמיכה להן הן זכאויות, מבלי שיתקלו בכל-כך הרבה קשיים בדרך״.
