טל שהם, ששוחרר בעסקה האחרונה אחרי 505 ימים בשבי חמאס, חשף בטור שכתב למגזין האמריקני "טיים" את התנאים הקשים מנשוא שאיתם התמודד במנהרות - וקרא לשחרורם של אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל, שהיו לצידו ועדיין בשבי, כבר 582 ימים. זהו הטור המלא.
"בחלק מהבקרים אני מתעורר ושוכח, לשבריר שנייה, שאני חופשי. ואז אני נזכר בשקט. בחשכה. בבטון הרטוב. ובשני הצעירים ששוכבים לידי, עמוק מתחת לאדמה, ושעדיין שם. השמות שלהם הם אביתר דוד וגיא דלאל. הוחזקנו ביחד עם עומר ונקרט במשך 8.5 חודשים במנהרה של חמאס, באורך 12 מטרים וברוחב של פחות מ-90 ס"מ. ישנו על מזרנים ספוגים, חלקנו פיתה אחת ביום ובתורות סיפרנו בלחישה סיפורים מהבית כדי להישאר שפויים. היינו זרים כשנכנסנו לאותה חשכה. הפכנו לאחים.
עברו יותר מ-100 ימים מאז שהנשיא טראמפ חזר לבית הלבן ומאז שעסקת הפסקת האש החזירה אותי, את עומר ועוד עשרות. גם עכשיו, כל רגע של אוויר נקי, כל צעד בשמש, כל רגע שקט עם בני המשפחה שלי מרגיש כמו משהו מקודש. הזמן מרגיש שונה עכשיו. כי אני יודע כמה מהר הזמן יכול לאזול, וכמה ברוטלי הוא כל יום שעובר עבור אלו שעדיין בשבי.
הייתי שבוי 505 ימים. הוחזקתי עמוק מתחת לאדמה. צפו בנו כל הזמן במצלמות אבטחה. פצצה הוטמנה מעלינו, מוכנה להתפוצץ ברגע שכוחות צה"ל יתקרבו. אמרו לנו שיפוצצו את כולנו אם מישהו ינסה להתקרב. איימו עלינו, השפילו אותנו, לפעמים עינו אותנו - לא התייחסו אלינו כבני אדם, אלא כאובייקטים ששולטים בהם ושוברים אותם.
אני לא חייל. נחטפתי מבארי ב-7 באוקטובר. אשתי וילדיי היו איתי. כשהמחבלים לא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד, הם נכנסו דרך החלון. הם גררו אותי החוצה, זרקו אותי לתוך תא מטען ואז הצעידו אותי ברחובות עזה. לפני שהופרדנו, הסתכלתי בעיניים המבועתות של בני בן התשע, ועשיתי בחירה שאף הורה לא צריך לעשות, לעולם. אמרתי לו את האמת - שלא ידעתי אם אנחנו הולכים למות. לא יכולתי לשקר לו במה שהיו עלולים להיות הרגעים האחרונים שלנו ביחד.
הסרטון האכזרי של חמאס: אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל צופים בשחרור חבריהם
במשך 50 ימים איומים אחר כך, לא ידעתי אם המשפחה שלי שרדה. זו הייתה קרן אור קטנה של תקווה, כשלמדתי בנובמבר שהם שוחררו.
אביתר וגיא, שניהם בני 22, נחטפו מפסטיבל הנובה. החברים שלהם נטבחו סביבם. כשנפגשנו בשבי, הם היו במצב נורא - מורעבים, אזוקים, מבועתים. במשך שבועות, לא נתנו להם כמעט כלום לאכול. הידיים שלהם היו מאחורי גבם, הקרסוליים שלהם קשורים, הראשים מכוסים בשקיות פלסטיק. אבל איכשהו, נותרה בהם רוח. במשך 8.5 החודשים שהיינו יחד במנהרה, הם שמרו על הרוח הזו.
האנשים שהחזיקו בנו לא ראו בנו כבני אדם. הם עינו אותנו לשם הנאה. לפעמים הם הבעירו ניירות קטנים כדי לשאוב את מעט החמצן מהמנהרה. נחנקנו ולפעמים נשכבנו על הקרקע כדי להימנע מחנק. היו לנו טקסים קבועים כדי לזכור מי אנחנו. במקום שנועד לשבור אותנו, החזקנו יחד. הפכנו ליחידה, למשפחה. כשצעדתי מחוץ למנהרה בפברואר, הבטחתי: אני אדבר בשם אלו שלא יכולים.
הנשיא טראמפ, שוחררתי בעסקה שהממשל שלך סייע לקדם. ההחלטה שלך לשים בעדיפות את שחרור החטופים החזירה אנשים רבים הביתה. אני אחד מהם. אני כאן עכשיו כי הנושא הזה קודם באופן דחוף, כפי שהיה צריך לעשות. אבל לא סיימנו. 59 חטופים עדיין בשבי חמאס. וכל יום שעובר מקשה עליהם לשרוד.
חמאס לא שחרר אותנו מרצונו החופשי. הם הגיבו ללחץ, גם זה שהגיע מהעולם. אני מבקש ממך לעשות את זה שוב כדי להחזיר הביתה את כל החטופים, החיים והמתים. התוכנית החדשה להרחיב את הפעולה הצבאית בעזה היא לא הדרך להתקדם. כל התקדמות עמוקה יותר לתוך המלחמה היא צעד שמרחיק את אביתר וגיא - ואת הסיכוי להשיב אותם בחיים. אנחנו לא יכולים לאפשר למומנטום הצבאי לעקוף את הבהירות המוסרית.
גיא ואביתר הם לא סטטיסטים. הם ילדים, חברים, אוהבי מוזיקה, אוהבי חיים. מגיע להם לצעוד שוב בשמש. מגיע להם עתיד. אני ראיתי את החשכה. חשתי את המשקל של ימים ללא אוויר, את הרעב, הדממה. אבל אני יודע גם מה זה לנשום מחדש. הנשיא טראמפ, ראש הממשלה נתניהו - אתם אפשרתם לי זאת. בבקשה, תחזירו גם אותם הביתה. תנו להם לנשום שוב".
